היו שהשוו את סגנון הספר לסגנונה של הסופרת האלמותית אגתה כריסטי: ישנו רצח מסתורי או פשע שבוצע, ועכשיו איש חוק/חוקר/בלש, מפענח את התעלומה על ידי חקירת כל המעורבים, בחלל סגור ומבוקר כלשהו. מי שעשה השוואה כזאת, או לקח סמים, או לא קרא אגתה כריסטי, כי אחרת אין לי הסבר להפרזה הפרועה הזאת.
קודם כל, הפשע לא מבוצע, עד אולי החלק הממש אחרון של הספר. אז כבר, הסגנון לא דומה בכלל, כי אמנם צפוי שיקרה איזשהו פשע, אבל כשהוא קורה רק בסוף זה לא ממש נותן לקוראים זמן לחקור לעומק את הנסיבות של כל הדמויות ולנסות לחבר לבד את כל הנקודות. אחרת מה הכיף בזה? זאת כל הפואנטה של ספרים מהסוג הזה.
בנוסף, הרבה דברים קורים לאורך הספר, ולמרות זאת שום דבר לא באמת קורה. אנחנו כביכול אמורים להבין את העבר ואת האינטרסים, אבל בעיני זה היה סיפור רקע ותו לא, ומעט מאוד באמת היה רלוונטי בסופו של דבר.
בקיצור – סיפור שטוח, ובזבוז זמן מוחלט.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
