ביקורת ספרותית על שובל המוות - ההפלגה האחרונה של לוסיטניה מאת אריק לארסון
ספר טוב

---

טבעו של העולם הוא כזה, שצרות אחרונות משכיחות את הצרות הראשונות. ושמא זה טבעה של האנושות. מלחמת העולם היתה איומה ונוראה וטראומה כבדה של חפירות ושוחות וגז והרג המוני ומיליוני מתים למשך עשרים ואחת שנה, ואז היא הפכה להיות מלחמת העולם הראשונה, כי פרצה עוד אחת, שניה, שנראית לנו תמצית הרוע האנושי העולמי, לפחות בינתיים.

לפני שאני אמשיך בסקירה אני אגיד שני דברים: האחד, מדובר בספר היסטוריה. השני, אני לא אוהבת היסטוריה. מעולם לא אהבתי. אני בת לאדם השולט בנבכי ההיסטוריה המלחמתית של המאה העשרים וקורא את זכרונותיו של הגנרל ז'וקוב ליד שולחן ארוחת הבוקר. אני נשואה לאדם שקרא בשנה הראשונה לנישואינו את עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי. ובתווך ביניהם אני נטולת חוש היסטורי לחלוטין. את הבגרות עברתי בקושי, ורק בזכות המורה אורלי שגם אהבה אותי וגם (בדיוק כמוני) שנאה חפירות כתובות והסכימה להסתפק בשורות קצרות, ולתת ציון מגן גבוה, שהצליח לחפות על הכישלון המהדהד בבגרות עצמה. היסטוריה זה איכס גדול, בקיצור.

ובכל זאת קראתי את הספר, וזאת על אף שהוא ספר היסטוריה. די ברור איך ומדוע הוא התגלגל לכאן הביתה, פחות ברור למה חשבתי מלכתחילה שהוא ראוי לקריאה, וזאת על אף התמונה בשחור לבן בחזית, והאזהרה הברורה שמדובר בספר היסטוריה על הכריכה האחורית. אבל ככה יצא, שלקחתי את הספר ליד והתחלתי לקרוא, ואז כבר לא עזבתי אותו.

חודש מאי בשנת 1915, בעולם מתרחשת מלחמה גדולה כבר עשרה חודשים. חלק מהמלחמה מתנהל בים, בעזרת כלי שיט חדש ומאיים שהוא צוללות תת ימיות שתוקפות כלי שיט אחרים. גרמינה מאיימת לתקוף כלי שיט שיתקרבו לאיים הבריטיים. היא מפרסמת את האיומים שלה בכל מקום אפשרי, כולל בעיתונות. באחד במאי יוצאת לדרך אונייה אזרחית בשם לוסיטניה, אוניית נוסעים מפוארת, ועליה כאלף ומאתיים איש, מארצות הברית לבריטניה. זאת תוך התעלמות ממצב המלחמה ומהאיום הגרמני המפורש, וללא אבטחה מתאימה. כאשר מגלים את סוף הסיפור בספרות בידיונית מדובר בקלקלני עלילה. כאשר מגלים את הסוף בספרות דוקומנטרית זה נקרא היסטוריה. ולכן אספר שבסוף, שבעה ימים אחרי שיצאה, וכמה שעות לפני ההגעה הצפויה ליעד, צוללת גרמנית תקפה את לוסיטניה, הטביעה אותה, וגרמה למותם של רוב הנוסעים ואנשי הצוות שהיו עליה.

אריק לארסון מספר את סיפורם של שבעת ימי ההפלגה. הוא עושה זאת מתוך נקודות המבט של הנוסעים ואנשי הצוות שעל הספינה, מנקודת המבט הנעלמת משהו של הצוללת הגרמנית והמפקד שלה, ומתוך תיעוד של גוף מודיעיני שנקרא אצלו "חדר 40". בניסיון להיות נאמן היסטורית הוא מצא מסמכים, מכתבים ותיעודים אחרים, והוא אורג אותם לכדי מסכת אנושית שמתארת הווי ומצב רוח של מה שהיה להרבה אנשים השבוע האחרון לחייהם, ומתברר שרובו עבר תוך התעלמות מהמלחמה שתביא את החיים האלה אל סופם. הסוחר שקנה ספר עתיק ויצירות אומנות כדי למכור אותם מעבר לים, הבחור שהכן טבעת אירוסין לאהובתו, האנשים המבוגרים, הבחורים הצעירים, הזוגות שהתחילו להיווצר, הילדים הצעירים והמשפחות. חלקם שרדו, רובם מתו.

העולם של שנת 1915 שונה בהרבה מאוד מובנים מהעולם של היום. הוא שונה בגישה לתקשורת מרחקים ולמיידיות התגובה. עולם שבו חלק גדול מהתקשורת נעשה בכתב יד, על גבי ניירות שנארזו במעטפות ונאספו בשקים גדולים. זה עולם של הרבה מכתבים, בכתב יד, עם העתקים, על גבי עמודים רבים. מכתבים שכותבים לאורך זמן ומהווים תיעוד כמעט יומני, ואז מחכים שבועות ארובים עד להגעתה של תגובה. תקופה שבה לקח הרבה מאוד זמן מאז התרחשות אסון ועד שנודעו כל פרטיו לאשורם. שונה מאוד מהמציאות של ימינו, זאת של קריאה ותגובה בהפרשים של שניות. אנשים שכותבים בכתב יד חושבים יותר, מהרהרים יותר, משאירים אחריהם טיוטות, ויש הרבה על מה להתבסס בניסיון לשער תחושות ומחשבות.
מן הצד השני היו כבר אמצעי תקשורת אחרים באותה תקופה. כאלה שלא כבולים לקצב ההתקדמות הפיזית של אדם או כלי רכב שיעביר את הידיעה. כך היו שני אחים שחיפשו זה את זה בין המתים והשורדים של אסון האונייה המוטבעת, אבל אביהם שחי מעבר לים ידע ששניהם בחיים - כל אחד מהם בנפרד כתב לו מברק "ניצלתי, מחפש את אחי", והמברקים הגיעו בעת ובעונה אחת.

בתחושה שלי זה ספר על אמצעי תקשורת. האיום המפורסם בעיתונות היומית במודעה גדולה, העדכונים של מהלך הנסיעה, המאפיין של תנועת הצוללות, זו הנטולה יכולת תקשורת מיידית ולכן נותנת את כל שיקול הדעת בידי מפקד הצוללת, התכתובות שיורטו והפרשנות שניתנה להם בזמן אמת ובדיעבד, והשאלה הגדולה מכל: האמנם היתה כאן קונספירציה, להתעלם מהאיום על הספינה ועל האזרחים שעליה, בידיעה שקורבנות אמריקאים יביאו את נשיא ארצות הברית לזוז ממדיניות ההפרדה וההימנעות שלו, ולהיכנס למלחמה לצידה של בריטניה?

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על שובל המוות - ההפלגה האחרונה של לוסיטניה