ביקורת ספרותית על אדונם של חיילי הצעצוע מאת איאן לורנס
ספר טוב

---

#
תשמעו סיפור: קראתי את הביקורת של ראובן לספר הזה והחלטתי שאני רוצה לקרוא אותו (תודה, ראובן). שלחתי מייל לספרייה הצנועה שלי, ותשובתם היתה – אנחנו לא מוצאים את הספר. כנראה אבד. הוא נמצא בשכונה סמוכה. עד כה לא ידעתי (כי לא התעניינתי) שתושב תל-אביב יכול לשאול ספר מכל ספרייה בעיר, בתנאי שיחזיר אותו לאותה ספרייה. אז שמתי פעמי, כמו שאומרים, לספרייה השכנה שהיא הרבה פחות צנועה במקום או בספרים. הספרנית החביבה התחילה לחפש. הזעיקה לעזרתה ספרנית מתלמדת, קימטה מצחה מול המחשב והודתה, בקול רפה, שהיא לא מוצאת את הספר. כנראה אבד... כמובן נכנסתי לאמביצייה. מצאתי מוכר אחד בחיפה, ששלח אותו לנקודות-הפצה בשכונה אחרת, יותר חדשה, יותר קטנה והרבה יותר נידחת מהשכונה שלי. אז התלבשתי יפה (בכל זאת שכונה שאני לא מכירה) ביקשתי יפה הדרכה מווייז ומצאתי את המקום – הכי חור שאפשר, בלי לחצות את הירקון... וסוף סוף הספר.

התאפקתי קצת – היה לי אחד לסיים ועוד אחד של הספרייה אבל אז נגמרה לי הסבלנות. התלהבתי מהתחלת הסיפור, שמחתי על המסרים החיוביים ששתל ללורנס בספר, התעלמתי מתופעות של "לא יכול להיות" וגם מחוסר חיבתי לסופרים הכותבים היום סיפורים המבוססים על עבר שהם לא חוו, ומן הסתם כותבים את המנטליות שלהם היום ולא את זו שהתקיימה בזמן עליו הם כותבים.
ג'וני הוא ילד בן 10 שחי בלונדון. אביו הוא אמן צעצועים, היוצר צעצועים מעץ מעופרת ומבדיל ויצר לג'וני כיתה של חיילים מרהיבים (שהם מפצחי אגוזים בעצם). מלחמת העולם הראשונה מתחילה וכמו שאנחנו יודעים – המון מתנדבים אנגלים התגייסו למערכה בהתלהבות ושחצנות, מאיימים שיחסלו את אויביהם ויחגגו את חג המולד – שלושה חודשים מאוחר יותר - כמנצחים. גם אבא של ג'וני מתגייס באותה רוח. ג'וני נשלח לדודתו בקנט – מקום בטוח יותר מלונדון הצפוייה להיות מופצצת. אבא של ג'וני כותב לבנו מכתבים המתארים את המלחמה בעיניים קצת פחות נלהבות ושולח לו בכל מכתב איזה חיל מגולף מחומרים פשוטים. ג'וני ממשיך לשחק בחייליו, עורך אותם לקרבות מסובכים ולאט לאט מתערבבת המציאות עם המשחק.

מה שאהבתי בסיפור היה קולו של ג'וני שהוא ילד כמו שילדים הם: הוא מנסה להסתגל ככל יכולתו למציאות חדשה, בלי אמא ואבא ובלי חברים שהכיר. עכשיו הוא "הילד החדש" שמי שמטפלת בו היא דודה שהוא בקושי מכיר. הוא אוהב משחקי מלחמה וככל שהם יותר אלימים ומרעישים, כך יותר טוב. חלק מתיאורי המלחמה בסיפור מבוססים היטב על מה שקרה באמת. חיילים החיים בשוחות חפורות, מבוססים במים ובוץ שאי אפשר להיפטר ממנו. שומעים רעש קבוע של פגזים ויריות וצריחות של הפצועים, ניתוק מהמשפחה וחיים הרגילים למשך שנים. התייחסות הצבא לעריקים או לאלה הפוגעים בעצמם כדי להשתחרר חד-משמעית: דינם מוות ביריה.
מה שלא אהבתי היה חזרתיות מסויימת על התכנים. ללורנס לא היה מספיק סיפור בשביל 252 עמודיו הצנועים של הספר, והוא מותח את הסיפור עם עוד ועוד זוטות, חלקן "לא מחזיקות מים" שנוצרו כדי לנפח את הסיפור.

הסיפור יפה ולפעמים מרגש, עוסק במלחמה איומה, "אם כל המלחמות", שסימנה את הדרך למלחמות מודרניות, שבשר התותחים שלהן הוא אזרחים נאמנים שאסור להם לומר "עד כאן" להחלטות מי שעומד בראשן. הכתיבה טובה, המסרים ברורים והיאוש אינו נעשה יותר נוח.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על אדונם של חיילי הצעצוע