ביקורת ספרותית על שירה מאת ש"י עגנון
ספר טוב

---

הסקירה כוללת מספר ספוילרים קלים שלדעתי לא יפגמו בקריאת הספר.

אודה על האמת, עגנון הוא לא מהסופרים החביבים עלי. אמנם קראתי כמה ספרים של עגנון, מאד התרשמתי משפתו הייחודית, שיש בה מן השילוב של שפה מקראית, לשון חז״ל והטיות לשוניות בשילוב של שפה מודרנית נכון לאותה תקופה בה כתב. כ"כ התרשמתי מידיעותיו הרבות והמגוונות בנושאים שונים (אותן ניכר שטרח להפגין), אבל אף פעם לא הצלחתי להתרגש מסיפוריו והעלילות אצלו, לפחות לטעמי, אינן ממריאות לגבהים כפי שמצופה היה מצופה מסופר כה רב מוניטין.

פרקים מ"שירה" פורסמו בהמשכים ובתקופות שונות בחייו של עגנון ב"לוח הארץ" והספר השלם, שכלל פרקים שלא פורסמו ונמצאו בארכיון של עגנון, יצא לאור בשנת 1971 רק לאחר מותו בעריכת בתו אמונה.

על "שירה" שמעתי זה מכבר ומס' אנשים עמם שוחחתי התעקשו שלמרות שאינו גמור, זהו ספרו הטוב ביותר. אז הגיע סוף סוף זמנו של "שירה" ולהלן התרשמותי:

הסיפור מסופר מפיו של ״מספר יודע כל״ והרקע לסיפור היא ירושלים של המחצית השנייה של שנות השלושים במאה שעברה, שנות "המרד הערבי", בהן הותקפו יהודים ע"י פורעים ערבים על בסיס יום יומי.
הספר מחולק למספר מועט של דמויות ראשיות ודמויות משנה לרוב. הדמות הראשית והעיקרית בספר היא של דר' מנפרד הרבסט, שעלה עם בני משפחתו מגרמניה בעקבות עליית היטלר לשלטון.

הספר נסוב, בין השאר, אודות עבודתו של דר' הרבסט באוניברסיטה העברית, שם חקר והרצה על ההיסטוריה של ביזנטיון, על מערכת היחסים בינו לבין הקולגות שלו, חיי השגרה בביתו ויחסיו עם אשתו הנרייטה, שמתוארת כעקרת בית כמו פעם, שכל עולמה מתמקד בבעלה וילדיה.
אבל הציר המרכזי של הסיפור, שאליו חוזר "המספר" בכל פעם שהסיפור מתפצל לסיפור על דמות משנית ומסתיים, נמתח לכל אורכו של הספר ובנוי על המתח שבין חיי השגרה ויחסיו של דר' הרבסט עם אשתו, לבין מערכת היחסים הסודית שנרקמה בינו לבין שירה, אחות גמלונית ו"גבוהית" בלשונו של עגנון, אישה שאינה מושכת בעליל אבל בעלת אופי מיוחד ודעות נחרצות ובלתי מקובלות באותה תקופה. ולסיכום, דמות מסקרנת למדי אך אניגמטית ושונה 180 מעלות מאשתו.

מערכת היחסים בין השניים החלה מיד לאחר לידת ביתו השלישית שרה כאשר האחות שירה טיפלה באשתו במסירות יוצאת דופן עד כי אשתו הזמינה אותה לבקרה בביתם. לעומת המפגש הראשון בין דר' הרבסט לשירה בחדרה, שהסתיים בכך שהמספר קוטע את סיפור המפגש וכותב "אפסיק באמצע ואדלג על דברים שבינו לבינה", במפגשים הבאים דר' הרבסט החל לחוש מכיוונה שילוב של אמפטיה ורצון להמשיך בקשר, לעיתים אדישות ובניגוד למפגשם הראשון, דחיה תמידית מצידה של שירה לכל ניסיון מצדו למגע פיזי. למרות האמור לעיל, כל זמן שלא היה עסוק בעבודתו המחקרית והמדעית, דר׳ הרבסט לא הפסיק להגות בשירה. אגב, כמי שהספר קרוי על שמה, שירה אינה מופיעה כדמות מוחשית אלא בעיקר בחלקו הראשון של הספר ולרוב דמותה עולה מתוך מחשבותיו של דר' הרבסט עליה.

וכאן אני מגיע למגרעת העיקרית של הספר, כפי שאני תופס אותה. עגנון יורד לפרטי פרטים הנוגעים בעיקר למחשבותיו של דר' הרבסט והלכי רוחו השונים והספר מתפצל לדמויות משנה לרוב עד כדי טרחנות שאין לה לדעתי בחלק ניכר מהמקרים כל הצדקה לקידום העלילה.
אני מניח שמאחר שהספר נערך אחרי מותו של עגנון על ידי ביתו אמונה, היא העדיפה להשאיר כמה שיותר חלקים מאשר להחסיר ואני מניח שלסיבות רגשיות היה חלק עיקרי בכך. אינני מאמין שזה היה עובר אצל עורך מיומן בתקופתנו ודעתי היא כי ניתן היה לקצר את הספר במחציתו מבלי לפגום באיכותו ובעלילה שגם כך היא לא משהו מרתק במיוחד.

למרות האמור לעיל אני רואה חשיבות בקריאת הספר הן בשל כתיבתו הייחודית כאמור של עגנון והן בשל העובדה שהספר משקף היטב את התקופה בה נכתב ויכול לשמש מעין מסמך היסטורי לחיי היהודים בירושלים באותה תקופה וגם מחוצה לה (לדוגמה כאשר דר' הרבסט ואשתו שוהים בביתם של הבת זהרה ובעלה בקבוצת אחינעם). ואם בשנות השלושים עסקינן, מעניין להיזכר בדיאלוג בין דר׳ הרבסט לבין שירה, שם עלתה ביניהם מחלוקת עזה באשר להבדלים בין החרדים לבין החילונים ומעניין, ומדכא לא פחות, שלפחות בנושא הזה לא השתנה הרבה מאז ועד היום.

כמו מערכת יחסיו של דר' הרבסט עם שירה כך מערכת יחסיי עם עגנון: אמביוולנטית. מצד אחד נמשכתי, כמו תמיד, לשפתו המיוחדת והציורית של עגנון ומצד שני, באיזשהו שלב זה הפך לטרחני כאשר למצער העלילה אינה מצליחה להתרומם ומאחר שהסיפור אינו גמור, אין לדעת איך מסתיים לו הציר המרכזי בסיפור, כלומר מערכת יחסיו של דר' הרבסט עם שירה. לכן מבחינת הנאתי כקורא הייתי נותן לספר שלושה כוכבים אולם כסקירה שלוקחת בחשבון את כל מרכיבי כתיבתו של עגנון ואת חשיבותו של הספר, כפי שאני רואה אותה, ובהתחשב בכך שמדובר בספר שנקטע בעיבו ללא סיום, תוך הנחה שאם עגנון היה מסיים אותו התוצאה הייתה טובה יותר, אהיה נדיב הפעם ואתן לספר ארבעה כוכבים.

ולסיום הערה לגבי ה"סוף":
אמונה, בתו של עגנון, מסבירה שהספר אמנם כלל סוף בעת כתיבת הספר השלישי (עגנון חילק את הספר ל"ספרים" שכל ספר חולק לפרקים) אולם מאחר שאביה החליט להמשיך בכתיבת ספר רביעי, הסוף המוכן, שהיה אמור לסיים את הספר בחלקו השלישי, נגנז והופיע מחוץ לספר רק במהדורה זו כנושא נפרד יחד עם מס' פרקים שלא נכללו במהדורה המקורית.

» ביקורות נוספות של זאבי קציר
» ביקורות נוספות על שירה