ביקורת ספרותית על קרס - תולדות הלבנה #3 מאת מאריסה מאייר
ספר מעולה

---

זה היה מדהים כפול שש.
אמאלה המעורבות הרגשית שהייתה לי עם הסיפור, אני לא זהיתי את עצמי.
עינייה החלו להתמלא דמעות וראייתה היטשטשה, ועד שהבנתי שזה לא רק היא ושגם אני כבר לא מצליחה לראות את המילים כמו שצריך, זה היה כל כך מטופש.

בפעם הראשונה הבנתי את הדברים שהיו כתובים בספרי הכתיבה שאני אוהבת, על איך שהקורא צריך לרצות בטובת הדמות, ולהיות מעורב רגשית בכל דבר שקורה.
אחרי שני ספרים, כבר הגעתי למצב שאני מאוד מעורבת רגשית וקרובה מספיק לסיפור ולדמויות, כדי שהספר הזה יהיה מדהים כפול שש.(מדהים מדהים מדהים מדהים מדהים מדהים)

התחברתי לקרס מהפרק הראשון, היא הדמות הראשית כביכול של הספר הזה, והייתי מופתעת מכמה שזה היה קל לי להתחבר אליה.
אני חושבת שהיא הדמות שאני הכי מזדהה איתה מכל הדמויות הראשיות.
למי שלא יודע יש בסדרה 4 ספרים, הספר הראשון מתחיל עם סינדר (סינדרלה), ואז הסיפור שלה ממשיך ומתערבב עם של סקרלט (כיפה אדומה), ואז המסע של סינדר מביא אותה לפגוש את קרס בספר השלישי (רפונזל), הספר הרביעי יהיה ממוקד יותר על ווינטר (שלגיה) שקיבלנו הצצה אליה בספר השלישי.

כשאני אומרת שהייתי מעורבת רגשית, אני לא מגזימה.
התרגשתי מכל דבר שהדמויות התרגשו ממנו!
היו כל כך הרבה הפתעות! דברים בלתי צפויים, והחלטות פוליטיות שריגשו אותי כמעט כאילו זה באמת היה דבר אמיתי.
אתם יודעים איך אנשים מדברים על שיברון הלב שלהם מרצח רבין?
אני יודעת שזה נושא מוזר להתייחס אליו בביקורת על ספר נוער, אבל תחשבו על התקוות שהיו להם בשלום, וכמה הם רצו את זה, והיו מאושרים כשהם חשבו שזה באמת קרוב.
תחשבו על הנשים האלה שמחכות לנשיאה אישה בארצות הברית, ומה שדבר היסטורי כזה יעשה להן ויגרום להן להרגיש.

סוג כזה של מעורבות רגשית!
אני הייתי בשוק מעצמי.
טוב, אבל אני גם בכיתי מהסרט שישה גיבורים כשרובוט מת אבל אז לא מת.
אז אני אולי לא הבן אדם הכי אובייקטיבי, ואולי לספר הזה היה פשוט קל לגשת אליי.
אבל הרבה זמן לא הרגשתי ככה.

כאילו שלא תבינו, אני נהניתי מסקרלט (הספר השני), אבל לא חשבתי עליו כל כך הרבה כמו שחשבתי על קרס.
אני לגמרי צדקתי כשכתבתי בביקורת הקודמת שהספרים הולכים ומשתפרים.
(אני עצבנית על כנרת שהם לא מתרגמים את ההמשך כי זו החלטה מטומטמת. באמת, אני כמעט כתבתי מאמר שלם ללמה זו החלטה טיפשית, ואיך שלא לתרגם ספר אחרון בסדרה שכבר יש ממנה שלושה ספרים בעברית יעצור אנשים מלקנות את הספרים האלו בעתיד. אלו היו 4 שעות נהדרות של עצבים ושל ניסיון להכניס היגיון בקבוצת אנשים דמיוניים. וזה מזכיר לי משהו-)

אמרתי שהדמות שאני הכי מזדהה איתה היא קרס.
מי שקרא את הספר יודע שקרס לא הכי נורמלית...
היא קצת חיה בעולם של פנטזיות.
וכן, מה לעשות, אני גם כזאת.
היא הייתה כלואה 7 שנים בלווין, מבלי לראות עולם, מבלי באמת יכולת לתקשר עם אף אחד, או להתקלח בלי להתחשב בקצבת המים שיש לה, והיא אפילו לא יכלה להסתפר כי לא היו לה חפצים חדים.
היא מוזרה, אבל היא מבדרת.
אני כבר ידעתי לפני שהגעתי לספר הזה ש- רגע אולי זה ספויילר...טוב אני אכתוב את הספויילר הזה בין קווים.

--------------------------------
אני כבר ידעתי שהיא ות'ורן יהיו זוג.
כי איך שהסדרה הזאת עובדת, היא זוגות זוגות, הספר הראשון, קאי וסינדר, השני, סקרלט ו-וולף, ועכשיו קרס ות'ורן, וכנראה בספר הרביעי ג'ייסין ווינטר.
אבל אין לכם מושג מי הם הזוג האחרון, אם לא קראתם את הספר השלישי.
אז מזל שאנחנו בחלק של הספויילר.
--------------------------------

אני לא בטוחה מי הזוג האהוב עליי, אני די אוהבת את קאי וסינדר, גם ממש אהבתי את איך שקיבלנו הסבר ללמה קאי התאהב בסינדר בספר הזה.
כאילו, זה מוזר איך קאי יכול בו זמנית לפקפק בסינדר, ולחשוד שהיא אולי השתמשה עליו בכוח ההקסמה של בני הלבנה כדי לגרום לו להתאהב בה, אבל עדיין להמשיך לדאוג לה ולחשוב עליה, אפילו שהיא לא מול הפנים שלו.
אהבתי את איך שקאי סוג של מתחיל להודות שאם הוא עדיין מאוהב בה, זה כנראה היה אמיתי, אבל הוא עדיין מבולבל ויש לו הרבה אי הבנות לגביה ולגבי למה היא לא סיפרה לו שהיא קיבורגית ובת לבנה.

הספר הזה היה מותח להחריד.
אמאלה זה היה עינוי, אני רציתי להפסיק לקרוא, אבל לא יכולתי.
בחיי שהרגשתי כמו בת ערובה!!!
כל כך הרבה זמן לא ישבתי 6 שעות רצוף (כמעט 7) וקראתי ספר.
כל הגוף שלי כאב, ואני בכלל לא במצב רוח לקרוא שום דבר, אבל הראש שלי המשיך לחשוב על הדמויות, ועל מה שקראתי עד עכשיו, וזה פשוט היה יותר קל להיכנע ולתת לראש שלי את מה שהוא רוצה - לדעת איך זה ממשיך.

אפילו אחרי שסיימתי לקרוא לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שקרה בספר, ולא רק על סצנה אחת, הראש שלי המשיך לדלג מזוג לזוג, מהפתעה אחת לאחרת, מדמות מסתורית אחת, לדמות מסתורית אחרת.

אני אהבתי את איך שקרס נגמר, אני חושבת שעדיין יש מתח, אבל שזו גם נקודה טובה לעצור ולנוח בה.
המקום שבו הספר הסתיים, גרם לי להיות מסוקרנת לגבי העתיד, אבל מבלי להיות מתוסכלת לגבי דברים שעדיין לא קרו ואני מחכה להם.

בספר הזה יש הרבה היפרדויות, ו-"למה את מענה אותי מאריסה!! תפסיקי להפריד את הדמויות האהובות עליי וליצור אי הבנות!!!".
ללא ספק אני לא מעריצה של ספרים שיש בהם הרבה קצרים בתקשורת, וששני אנשים לא מסוגלים לתקשר אחד עם השני, ויש כאן הרבה מזה.
אבל יש כאן הרבה יותר התאחדויות מאשר היפרדויות.
אז למרות שזה היה עינוי לחוות את הרגעים שבו הדמויות נקרעו זה מזה, ולא ידעו מה קורה עם הצד השני, זה היה כל כך מבדר כשכולם סוף סוף נפגשו.

אבל עכשיו אחרי כל השבחים אני רוצה לציין פגם אחד בכתיבה של מאריסה מאייר.
היא לא הכי טובה בלתאר רגעי מתח.
אני תמיד מאבדת את הראייה כשדברים מתחילים להיות כאוטיים.
רק כי הדמות שבספר מבולבלת ולא יודעת מה קורה, לא אומר שגם אני רוצה להיות מבולבלת ולא לדעת מה קורה.
כי היא רואה את מה שקורה מול עינייה, אבל אני עיוורת, אני לא רואה שהדמות הלא מוכרת הזאת היא בעצם דמות שאני דווקא כן מכירה.

זה גורם לי ממש לחשוש לקרוא את ווינטר באנגלית, הדיאלוגים טובים, ואין הרבה תיאורים כמו שאני אוהבת, אבל משהו באיך שמאריסה מתארת את התפאורה, אני פשוט לא מצליחה לדמיין את זה כמו שזה אמור להיות!
אני מדמיינת את זה איך שבא לי, ואז פתאום קורה משהו והדמות נשלחת לקצה אחר של החדר ואני לא יודעת לאיזה קצה זה, ואיפה הדלת ואיפה המיטה שלה, ואיך לעזאזל- זה פשוט קשה לחוות סצנה כאוטית, שבה זה חשוב לדעת איך החדר נראה, אבל אין לך באמת מושג ברור של גודל החדר והצורה שבה הוא מסודר.

למשל, אחת הדמויות התעוררה בחדר, ומהמיטה שלה היא יכלה לגעת גם בארון בגדים וגם בשולחן כתיבה.
ניסיתי לדמיין את זה, את איך שזה יהיה אפשרי...לא הצלחתי!!!!
אמאלה התסכול מזה!
הספר הזה בעברית ואני לא מצליחה להבין לגמרי מה קורה, איך אני אצליח להבין באנגלית?!

אני לא ממהרת לקרוא את ווינטר, אבל אני גם כן ממהרת לקרוא את ווינטר.
כי ככל שאני אקרא יותר מהר עם כמה שיותר זיכרון והבנה של מה קורה, ככה יש יותר סיכוי שאני אצליח לצלוח אותו מבלי להתבלבל.

זה היה יותר קל לכתוב את הביקורת הזאת מחשבתי.
אני מניחה שלהתמקד באיך שספר גורם לך להרגיש והדברים שעלו לך לראש, יותר מאשר בעלילה עצמה וההסבר של העולם, באמת מקל על כתיבת הביקורת.

-אני אוהבת את הדמויות.
-הייתי מעורבת רגשית.
-הייתי במתח רוב הספר.
-סיימתי את הספר מסופקת.

אין תלונות.
רק חשש לגבי העתיד.
כנרת, אתם מטומטמים.
ביליתי אתמול 4 שעות בלחשוב עליכם, אז תאמינו לי, אם אני עדיין חושבת שאתם מטומטמים, כנראה יש משהו במה שאני חושבת.
למה אתם לא יכולים לראות את התמונה הגדולה, ולקלוט שלא לתרגם ספר אחרון בסדרה שכבר יש לכם ממנה שלושה ספרים פוגע במכירות העתידיות של אותם הספרים שכבר תרגמתם? - מה הבעיה שלכם?!
ככל שאתם מחכים יותר זמן, ככה יותר נשים כמוני יקראו את הספר הרביעי באנגלית.
אתם יודעים למה אני אומרת "נשים כמוני"? - כי מסתבר שקהל היעד של הסדרה הזאת הוא לא רק נוער, אלא גם נשים שהיו נוער בזמנו כשסינדר יצא, ועדיין מחכות.
אה ואתם צריכים רענון באסטרטגיה השיווקית שלכם, היא פשוט לא מתאימה כשקהל היעד הוא נוער, שהדרך היחידה להגיע אליו היום היא דרך אינסטגרם.

טוב, אבל שכחו מכנרת.
הסדרה הזאת ממש טובה, כי אני אישית כבר לא סובלת לקרוא ספרי נוער, ועל איך שזוג מתאהב, זה דוחה אותי כל כך.
זה לא בוגר, זה ילדותי, אבל השיט הזה איכותי!
אפילו שהדמויות חסרות ניסיון באהבה, הן לא מגוחכות!
הן בוגרות, חכמות, ומערכת היחסים ביניהן לא רעילה בכלל.
כאילו רומנטיקה זה לא הדגש בסדרה הזאת, אבל היא כן היעד.
כמו סינדרלה, רפונזל, היפה והחיה, כל סיפורי האגדה נעים אל עבר ה-"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".

אנחנו בעד הזוגות, אבל הקשר שלהם הוא לא הדבר הכי חשוב, הדבר הכי חשוב הוא הניצחון, השלום, הערכים; ובמקרה כולם פשוט מתאהבים זה בזה, זה הכל.
יש פה איזון נהדר, אפילו יותר מבסקרלט שכתבתי עליו אותו דבר.
למרות שזה ללא ספק היה יותר מותח ומעניין.
אני אוהבת את איך שלמרות שדברים עצובים קורים, עדיין הכל בהומור כזה של נערים.
כאילו הדמויות באמת בגיל שלהן, והן באמת מתנהגות כמו עצמן, ובהתאם לאיך שהן גדלו וחונכו להיות.
כמובן שכולם צריכים להתעלות על עצמם, ולהיות יותר, הם ממשיכים בגישה של-"כשנגיע לגשר נחצה אותו".
הם לא יודעים איך הם יעשו את זה. איך הם ינצחו. איך זה בכלל אפשרי כשכל העולם נגדך?
אבל סינדר היא זאת שלא מוכנה לוותר בלי להילחם, והיא מושכת אחריה את כולם.

ספר נהדר. ואני מתאפקת לא לקרוא לאף אחד מטומטם. שוב.

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על קרס - תולדות הלבנה #3