הספר הוא סיפור האישי של שמעון רימובסקי, שעובד לספר על ידי העיתונאית אלה ברקת. אני אתמצת ממה שמופיע על עטיפת הספר: שמעון רימובסקי "לובה ז'יד" הוא "הפרפר היהודי" (פרפר - אסיר שבורח שוב ושוב), שעבר 29 שנים במחנות עונשין ובבתי סוהר סובייטים, בתקופת סטלין. בשנת 1927 נאסרו הוא והוריו בשל "אי הבנה מצערת". האב הוצא להורג ביריה ולובה בו ה-17 הופרד מאמו ונשלח למחנה כפיה. אלפי אסירים הכירו את דמותו הססגונית במחנות הפזורים מדרום ברית-המועצות ועד (ובעיקר) הצפון הקר. כוחו הפיזי ואומץ ליבו הצילו לא פעם את חייו. הוא היה יהודי גאה ותמיד עמד לצד האסירים. פעמים רבות ברח. הוא עבר סבל וקשיים שקשה לתאר עד ששוחרר, בחנינות הגדולות שבאו אחרי מות סטלין.
לספר יש שני פנים: מצד אחד, תיאור מקרוב של עולם אלים ואכזר, שלתוכו נפלו מיליונים מאזרחי ברית המועצות, משהו שלרובנו בארץ יש רק מושג קלוש עליו. מצד שני, סיפור אישי של שרידה כנגד כל הסיכויים, התפתחות אישית ושאיפה לחיים.

אני לא חובב מובהק של אוטוביוגרפיות, ולכן הספר הזה "התייבש" אצלי קצת עד שפתחתי אותו, אבל אז גיליתי שהוא מושך ומעניין (למעט ההקדמה על תולדות הסוציאליזם ברוסיה במאה ה-19... אפשר לדלג). כסניה זילברברג היא דמות מרתקת (ראו עליה בויקיפדיה). הספר מתחיל בילדותה ומכסה את נעוריה, ימיה כסטודנטית מהפכנית, וגלותה בסיביר. זו נגיעה בתהליך הסטורי שהייתה לו משמעות גדולה לעולם (הוביל להקמת ברית המועצות!) והייתה בו גם מעורבות לא-מעטה של יהודים. אבל הספר מתרכז באישי, וזה חינו.

סיפורים מילדותו של המחבר בעיירה יהודית באוקראינה, במבט חצי-נוסטלגי חצי-מחויך. ימצא חן בעיני אוהבי הז'אנר (שלום עליכם וכו')

ספר מתיש. כתוב מספיק טוב כדי שאסתקרן לראות את הסוף, ולכן לא הנחתי אותו מהיד באמצע (דבר שאני בכלל כמעט לא עושה עם ספרים), אבל נאנחתי לרווחה כשהיגעתי לסוף.

כותרת המשנה של הספר היא "בשולי המקרא והאגדה". בספרה 15 שירים המתייחסים לדמויות נשים מהמקרא (בת-יפתח, לאה, דבורה...) או מהאגדה (לילית, אשתו הצדקת של ר' שמעון בן שטח). זו שירה ציורית, קלה לעיכול, ואולי מתאימה במיוחד לתלמידים - כמיזוג של קריאה ספרותית עם לימוד המקורות. היא מייצגת מצד אחד את האופן שבו התרבות הצעירה בארץ התחברה לתנ"ך ולמקורות היהודיים, ומצד שני את העניין שהיה לנשים הכותבות בדור טרום-המדינה להאיר דווקא את הפן הנשי במקורות.
חלק מהשירים (היפים יותר לדעתי, כקורא בוגר) מדגישים את הרגשות של אותן נשים, שהתנ"ך מתאר רק את מעשיהן.