ביקורת ספרותית על הרשת מאת ג'ונתן קלרמן
ספר לא משהו

---

בסוף שנות השמונים שודרה בטלוויזיה הישראלית סדרה בריטית בשם "האסיר". הגיבור בסדרה, סוכן של ארגון ביון כלשהו, קם יום אחד ומגלה כי נחטף והועבר לאי מסתורי שתושביו אסירים או סוהרים. במהלך הסדרה האניגמטית הוא מנסה שוב ושוב לצאת מהאי, כל פעם בדרך אחרת, ונכשל, כל פעם בדרך אחרת. הסדרה היתה מוזרה עבורי, כי כדרכי הרגילה לא ראיתי אותה על פי הסדר אלא רק בפרקים מזדמנים. עם זאת, גם בצורה האקלקטית והבודדת שבה ראיתי אותה הפחד של ההילכדות והבדידות מול אויב עלום ומרחבי אוקיינוס נותר חד ומשמעותי.

נזכרתי בסדרה הזאת כי הספר "הרשת" מספר על תעלומה באי. לא סתם אי, אלא כזה שמכנים אותו בשם "הסכין". אלכס דלוור הוא פסיכולוג המוזמן יחד עם אשתו רובין ועם הבולדוג שלהם ספייק לשלושה חודשים של מחקר בתנאי גן עדן באי זעיר ובודד שאין אליו אפילו טיסות או משטים תדירים. המזמין הוא מדען, פילנטרופ, מתבודד, תמהוני, מה שתרצו והמטרה המוצהרת היא עריכה של חומרי מחקר לספר. האם אתם מרגישים פוטנציאל לתעלומה? פחד? חרדה?

הספר הזה ישן למדי. ישן עד כדי כך שאין לו קיטלוג ממוחשב בספריה. בכיס הנייר הקטן בעמוד הפנימי נמצא כרטיס קורא המספר לי שיואב ספיאן לקח אותו ב 7.7.97 וסתווית דותן לקחה אותו ב-11.3.99. וזהו, כנראה. אחרי שקראתי אני גם מבינה למה. התעלומה קיימת, אבל מתבלגנת בין כרישים לעכבישים, בין בריונים לאנשים מוזרים, בין צלליות בלילה ואגדות על דמויות לבנות עד זוועה, אבל בלי שום תחושת אימה. בלי תחושות ההילכדות שצפויה. ממש סתם. עוד אי שקורות בו כמה שחיתויות כאלה ואחרות ועוד פסיכולות המתחפש לבלש ובסוף אפילו לא פותר כלום עד שמביאים אותו לפתרון בצורה גלויה וברורה.

את "האסיר", אגב, זכיתי לראות בצורה מסודרת בעידן הצפייה הישירה והחוקית רק למחצה. כך גיליתי שאין דבר כזה "הסדר הנכון" של הפרקים. אוהדי הסדרה שהפכה לקאלט מוכנים להרוג זה את זה על מנת להגן על הדרך שבה הם רואים לנכון לסדר את הפרקים. תחושת האניגמטיות מובנית בכל אחד מהתסריטים, והיא חלק ממה שגורר את תחושת הפחד הקיומי בצפייה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על הרשת