אני קוראת את עוזי וייל כבר הרבה שנים, הוא כתב בעיתון העיר, וכתב הקדמות לכמה ספרים, והתנסה גם בפרוזה. יש רגעים גבוהים ועמוקים שבהם נראה שהוא פשוט רואה איזו אמת, או נותן לי כקוראת הרגשה שהוא יודע משהו מאוד עמוק על העולם (בעיקר בהקדמות שכתב לספרים לאורך השנים), אבל לאורך השנים היה נראה לי שההורדה של האמת הנבואית הזו לפרוזה לא ממש מצליחה. הרבה פעמים הסיפורים שהוא כתב היו מאולצים, כמו ספרות אג'נדה שנאלצת לוותר על הסיפור עצמו. והנה, אחרי כמה ספרים שלא נהניתי לקרוא, ספר שבו זה יותר הצליח. קודם כל זה קריא ונגיש, חוץ מזה- ההרגשה היא שזה דובר אמת. ברור שכל הסיפור מופרך לחלוטין, אבל מאחורי הוילון מסתתרת אמת. משהו דק, על החיים ועל המוות, ועל זכרון ואהבה. לי יש הרגשה שעוזי וייל כותב כל החיים את אותו סיפור, בגירסאות שונות. אבל זה הולך ומזדכך. אז קוראי עוזי וייל- תפרגנו לעצמכם קריאה מעניינת ומקסימה, עם לא מעט איזכורים לדברים שכבר קראתם. ומי שלא מכיר את עוזי וייל- תכתבו ביקורת אחרי שקראתם כי אני מניחה שזו חוויה שונה.


















