בחלקת דשא המחברת את בניין 17 לבניין 19, הם נפגשים. היא גבריאלה (ליבשן) כמעט בת שמונים. הוא גבי, בן ארבעים וקצת. הוא יורד עם הכלבות: סתוי שימיה הטובים הרחק מאחוריה, ועכשיו היא עיוורת וחירשת (הלן קלר של הכלבים לפי וקסמן) ונתקעת בממטרות, ועם פיי הטריירית האנרגטית. ליבשן יורדת להאכיל את חתולות החצר: הלגה, בבי, גרטה, סופי, ולילי. כמו שמות הבנות ההן, מהחיים האחרים. מ"שם". מבלוק מספר 7. כשהיא היתה הקאפו, כשמכרה נשמתה לשטן. היא היתה נובחת וצועקת ומשפילה את הבנות באכזריות, אבל כשמי מהן מהבנות לא יכלה לסבול יותר, וגמרה עם זה - נגמרה גם חלק מנשמתה שלה.

" האהבה שתקה שמה כמו פחדנית. והמוות עבד עלינו בעיניים" (עמ' 36)

ושם זה קורה. ואיך בכלל זה קורה? אהבה היא כמו טריק שנעשה בזריזות ידיים. לא תמיד אפשר להסביר איך זה קרה, אבל היא שם. זה בהחלט קרה. אז מה מחבר את שני אלו? היא הרווקה המזדקנת, והוא שכבר תשע עשרה שנים עם האישה שאתו - אהבה קוראים לה - אבל נראה שהאהבה שלהם קצת ריקה. חסרה משהו. היא בעלת רגליים ארוכות כמו מרלן דיטריך (שתתארח הרבה בסיפור הזה), והוא מקריח, שמנצ'יק בעל כרס רוטטת כמו הג'לי בזק שליבשן יוצקת על טורט הגבינה שלה. הם נשמות תועות כל אחד בעולמו שלו. עולמה שלה רדוף רוחות מהעבר, היא שומעת את הקולות משם מדי יום ביומו. והוא ממלא את ההווה שלו עם חפצים וענתיקות אותם רוכש באובססיביות ודוחס בביתו. חפצים מהעבר שהיו שייכים לאנשים אחרים. אנשים שמתו. חפצים שמשאילים לי דמעות. ושמחה. ורגשות שלא היו לי (עמ' 42).

אני מכירה את ליבשן. והדמות שלה - כמו שכתב אותה וקסמן- היתה כל כך מוחשית וברורה עד לרמה כזו שיכולתי לא רק לראות אותה, עם התסרוקת שלה העשויה לגובה מוחזקת ונוקשה מהספריי, אפילו להריח אותה. את השילוב הזה של הבושם יחד עם הריח שנשאר בעור ועל הבגדים מהסיגריות, מהברודווי מאה הארוכה שהיא לא זזה בלעדיה. הבושם הוא קליניק, בוודאות. כזה ריח שנשאר תלוי באויר. כבד ודחוס. ממש כמו הבפנוכו של ליבשן. שהוא דחוס מזיכרונות, קולות, ותמונות שנצרבו בנפשה לנצח. אני מסוגלת לדמיין אותה יושבת במסעדת קיטון, בדיזנגוף. על צלחת כבד קצוץ. ושלא יטעה אתכם הסרקזם שלה. הוא רק משמש כשכבת הגנה לנשמה שלה שלעד תישאר שסועה ומסוכסכת.

הדמויות של וקסמן מורכבות, שרוטות, והוא מציג אותן לקורא במערומיהן, ולא תמיד חס עליהן. אבל זה בדיוק מה שעושה אותן עגולות ושלמות, גם אם לא מושלמות. וככה בדיוק אני אוהבת לקרוא את גיבורי הסיפורים. כאלו דמויות שיש להן נוכחות ונשארות לשבת לי בנשמה, כמו געגוע לטעם טוב שנשאר בפה כזיכרון ממשהו טעים, כל זה בצורת כתיבה שיש בה מהכל. עצב ותוגה לצד הומור עם מחוות קטנות והרבה קריצות.

בחלקת דשא המחברת את בניין 17 לבניין 19, הם נפגשים. היא גבריאלה (ליבשן) כמעט בת שמונים. הוא גבי, בן ארבעים וקצת. הוא יורד עם הכלבות: סתוי שימיה הטובים הרחק מאחוריה, ועכשיו היא עיוורת וחירשת (הלן קלר של הכלבים לפי וקסמן) ונתקעת בממטרות, ועם פיי הטריירית האנרגטית. ליבשן יורדת להאכיל את חתולות החצר: הלגה, בבי, גרטה, סופי, ולילי. כמו שמות הבנות ההן, מהחיים האחרים. מ"שם". מבלוק מספר 7. כשהיא היתה הקאפו, כשמכרה נשמתה לשטן. היא היתה נובחת וצועקת ומשפילה את הבנות באכזריות, אבל כשמי מהן מהבנות לא יכלה לסבול יותר, וגמרה עם זה - נגמרה גם חלק מנשמתה שלה.

" האהבה שתקה שמה כמו פחדנית. והמוות עבד עלינו בעיניים" (עמ' 36)

ושם זה קורה. ואיך בכלל זה קורה? אהבה היא כמו טריק שנעשה בזריזות ידיים. לא תמיד אפשר להסביר איך זה קרה, אבל היא שם. זה בהחלט קרה. אז מה מחבר את שני אלו? היא הרווקה המזדקנת, והוא שכבר תשע עשרה שנים עם האישה שאתו - אהבה קוראים לה - אבל נראה שהאהבה שלהם קצת ריקה. חסרה משהו. היא בעלת רגליים ארוכות כמו מרלן דיטריך (שתתארח הרבה בסיפור הזה), והוא מקריח, שמנצ'יק בעל כרס רוטטת כמו הג'לי בזק שליבשן יוצקת על טורט הגבינה שלה. הם נשמות תועות כל אחד בעולמו שלו. עולמה שלה רדוף רוחות מהעבר, היא שומעת את הקולות משם מדי יום ביומו. והוא ממלא את ההווה שלו עם חפצים וענתיקות אותם רוכש באובססיביות ודוחס בביתו. חפצים מהעבר שהיו שייכים לאנשים אחרים. אנשים שמתו. חפצים שמשאילים לי דמעות. ושמחה. ורגשות שלא היו לי (עמ' 42).

אני מכירה את ליבשן. והדמות שלה - כמו שכתב אותה וקסמן- היתה כל כך מוחשית וברורה עד לרמה כזו שיכולתי לא רק לראות אותה, עם התסרוקת שלה העשויה לגובה מוחזקת ונוקשה מהספריי, אפילו להריח אותה. את השילוב הזה של הבושם יחד עם הריח שנשאר בעור ועל הבגדים מהסיגריות, מהברודווי מאה הארוכה שהיא לא זזה בלעדיה. הבושם הוא קליניק, בוודאות. כזה ריח שנשאר תלוי באויר. כבד ודחוס. ממש כמו הבפנוכו של ליבשן. שהוא דחוס מזיכרונות, קולות, ותמונות שנצרבו בנפשה לנצח. אני מסוגלת לדמיין אותה יושבת במסעדת קיטון, בדיזנגוף. על צלחת כבד קצוץ. ושלא יטעה אתכם הסרקזם שלה. הוא רק משמש כשכבת הגנה לנשמה שלה שלעד תישאר שסועה ומסוכסכת.

הדמויות של וקסמן מורכבות, שרוטות, והוא מציג אותן לקורא במערומיהן, ולא תמיד חס עליהן. אבל זה בדיוק מה שעושה אותן עגולות ושלמות, גם אם לא מושלמות. וככה בדיוק אני אוהבת לקרוא את גיבורי הסיפורים. כאלו דמויות שיש להן נוכחות ונשארות לשבת לי בנשמה, כמו געגוע לטעם טוב שנשאר בפה כזיכרון ממשהו טעים, כל זה בצורת כתיבה שיש בה מהכל. עצב ותוגה לצד הומור עם מחוות קטנות והרבה קריצות.