אם הייתי צריכה לבחור שם לספר הזה, הייתי קוראת לו "אחיות". והסיבה ברורה, מדובר על שתי אחיות והשתלשלות חייהן, לא כמו שם הספר שרומז על כך שזו מישהי אחת. האמת, עכשיו הבנתי למה קוראים לספר ככה- כדי לומר שבכל אחת יכול להיות גם וגם, גם מורדת וגם הולכת בתלם, בשלבים שונים של החיים.

הספר הזה מלווה שתי בנות לאורך חייהן מהילדות עד לזיקנה, וגם קצת אנשים מסביבן. הוא משלב קצת היסטוריה עולמית ואמריקאית, בעיקר ביחס לנשים והתפקיד שהם צריכות או רוצות או מצופה מהן למלא. הכתיבה לא מאד טובה, והעניין שהכל כתוב בלשון עבר, רץ על המאורעות ורק מדי פעם נעצר לדיאלוגים לא הוסיפה לספר להיות נעים וזורם לקריאה. לא נהניתי לקרוא אותו, אבל כן הבנתי קצת יותר על התהליך ההיסטורי המתואר.

ממליצה לקרוא בשילוב עם הספרים דיאטלנד, העזרה, ועוד ספרים בנושא פמיניזם ונשיות לאורך ההיסטוריה.

לפעמים יוצא לי לקרוא ספר ממש מוצלח מה שגורם לי לחפש ספרים נוספים של אותו סופר ואז יש שתי אפשרויות- או שגם שאר הספרים שלו מוצלחים (ואז זה סבבה) או ששאר הספרים שלו לא מוצלחים שזה מאכזב מאוד. גם לאכזבה הזו יכולות להיות שתי תוצאות אפשריות. האחת- למרות שאני מתאכזבת אני לא מתייאשת ולכן ממשיכה לקרוא ספרים נוספים של אותו סופר בתקווה להינות שוב כמו הספר ההוא שקראתי שלו אי פעם מזמן. התוצאה השניה- להתאכזב ולהתייאש דהיינו להסיר את הסופר מרשימת הסופרים שלי.
איכשהו, ואין לי הסבר הגיוני למה, ג'ניפר ויינר מאכזבת אותי שוב ושוב. לדעתי קראתי את כל הספרים שלה, בתקווה ליהנות מהם כמו שנהניתי מ"רעידות אדמה קלות" אבל בכל פעם מחדש אני מתאכזבת. וכך קרה גם עם "גברת גם וגם"- גם היא אכזבה אותי אך הפעם ייאשה אותי כליל עד כדי כך שאני שואלת את עצמי האם באמת רעידות אדמה קלות היה ספר מוצלח או שפשוט קראתי אותו בתקופה מסוימת שגרמה לי להחשיב אותו ככזה והבעיה היא לא בגברת ויינר שמאכזבת אותי אלא אני שאהבתי את הספר הראשון שלה.
בכל אופן אחרי ההקדמה ארוכה והלא אופיינית שלי אכתוב מספר מילים על הספר.
ובכן. אני לא זוכרת שקראתי ספר שהשתמש בכל נושא טעון/מורכב שיכול להיות (אונס, הטרדה מינית במשפחה, לסביות, קשר לא טוב עם האמא, בגידה, גירושין, סמים) ובצורה מוגזמת. הספר הזה מצד אחד כולו מוקדש להראות את המורכבות והקשיים של היותנו נשים עם כל הסוגיות הידועות (קריירה/משפחה/זוגיות וכו') ומצד שני מוקדש כולו להראות עד כמה אין בנמצא גברים ראויים. בכל הספר, מכל דמויות הגברים יש רק שניים "ראויים" וגם הם לא מושלמים (אחד מפני שהוא מת מוקדם מדי והשני בשל פציעותיו הפיזיות).
לא יודעת מה עם שאר הקוראים של גברת ויינר, אני הייתי מעדיפה ספר קצת יותר מציאותי, שהדמויות בו קצת יותר אמיתיות, ספר שכמו שאת הנשים היא מנסה לצייר באופן מורכב (למרות שלא תמיד הולך לה וגם הן לעיתים חד מימדיות ושטוחות) היא תנסה לעשות דבר דומה גם עם הגברים אך למרבה הצער עליהם היא ממש לא ריחמה. כולם פשוט מניאקים. נקודה.
אף פעם אני לא כ"כ שיפוטית כשאני קוראת ספרים וזה בא ללמד עד כמה הסטריואטיפים חזקים והבניית הדמויות רדודה.
אז זהו, זה הספר שגרם לי להתייאש סופית מגברת סופרת שהיתה גם מאכזבת וגם מייאשת.
המלצתי- לוותר. כל דבר שתעדיפו לעשות יהיה טוב יותר מלבזבז את הזמן בקריאתו.

מרגש ומומלץ.
שתי אחיות (גברת גם וגם)השונות אחת מרעותה,
ועם זאת הקשר ביניהן מיוחד ונוגע ללב.
ג'ו השכלתנית ששואפת לשנות את העולם ולקדם את מעמד האישה,
ובתי הרגישה והאימהית שחולמת על בית ומשפחה.
לכאורה העתיד של שתיהן נראה ברור, עד שמהמורות החיים
טורפות להן את כל הקלפים...כמו שנאמר, חלומות לחוד ומציאות לחוד.

וכך חולפות השנים ועשורים מתחלפים, ושתי האחיות מלוות זו את זו
כל אחת בגורלה שנטווה לה...
ובהגיע גיל של חשבון נפש, ג'ו מהרהרת על ההורות שהעניקה לבנותיה,
על ההצלחות, הכישלונות, הפספוסים, השמחה והחרטה..
אך בעיקר על התקווה לעתיד טוב יותר עבור הבנות היקרות לליבה.
אני אהבתי.

אני אוהבת ספרים שמלווים את קורות האנשים במשך שנים... ובספר הזה אנו מלווים שתי אחיות במשך 70 שנה. וכן..זה ארוך כמו שזה נשמע.
הסיפור מעניין אבל עמוס לעייפה לעיתים בפרטים וניתן היה לקצר אותו בקלות ב150 עמודים. באיזשהו שלב זה כבר היה מעיק יותר מדי.

גו ובת'י הן אחיות יהודיות במתגברות בשנות החמישיפ.
אהבתי את תיאור המנהגים היהודיים של המשפחה שלהן ולהשוות את המנהגים של המשפחה האמריקאית לאלו שלנו. אהבתי את תיאורי התקופה והיחסים ביניהן.
לעיתים היתה לי הרגשה שהכותבת "מאכילה אותנו בכפית" יותר מדי - היא לא מאפשרת לנו להגיע לבד למסקנות, לחקור לבד את ההתנהגות שלהן ואת המניעים שלה.. הכל היא כותבת ומסכמת ומשאירה מעט מקום לפרשנות אישית שלנו וזה חבל.

ביקורת ספרים וסדרות: בזמן שהשקעתי ושקעתי בספר הזה על 511 עמודיו, מתוך תקווה שיהיו לי 511 עמודים של חוויה, השקעתי ושקעתי במקביל בצפייה בסדרה "אמילי בפריז". ההבדל שכאן לא היו לי תקוות. ידעתי שמדובר בסדרת ממתק חסרת כל ערך מעבר להעברת הזמן בחיוך מול שוטטות של הדמויות בפאריז. אבל מול "גברת" דווקא היו לי קצת ציפיות. כל מה שכתוב בתקציר על גב הספר מבטיח גבוהות. אך לא כך היה. בקצב מסחרר - יתר על המידה לטעמי - מתארת ג'ניפר ויינר את חייהן של שתי האחיות, בהקבלה למהפכות תרבותיות והיסטוריות המתרחשות בארה"ב. קל להזדהות עם האחיות, ועם כל מה שהן עוברות. קל לשקוע בספר. וזהו. הכתיבה פשטנית, משמימה, אין כמעט עומק. הכל מתקדם מהר כל כך, בלי להיכנס יותר מדי לעומק האירוע או הנפשות הפועלות. סיימתי את הספר העבה ואת אמילי בפריז, והרגשתי כמו אחרי אכילת פחמימות ריקות, אבל ממש ריקות. לא בטוח שטעימות אפילו. עברתי לחוויית תיקון ב"הכתר", נופי הארמון ועומק הדמויות עניינו והסעירו אותי. במקביל, שקעתי לתוך "חיי השקר של המבוגרים", כי אצל אלנה פרנטה לוקח 20 עמודים ללכת מהבית של ההורים לבית של הדודה, ובדרך...אילו תהפוכות נפש. איזו כתיבה. תענוג ספרותי.