ביקורת ספרותית על סאפה מאת הניה שנון-קליין
ספר בסדר

---

סיפור על אלמנה שנוסעת למרוקו לבדה. שם היא תלווה על ידי שני מורי דרך, חאלד ואמיר.
הספר הוא ערבוביה ורעש של רגשות, מקומות והכרות עם מרוקו כתרבות,אתרים ואנשים.
הכתיבה מעוררת חשק לטייל במדינה שונה מיוחדת וקומפקטית, למרות השונות לכאורה בין מקומות ואנשים.
למרות הערבוביה שנוצרת בראש בזמן הקריאה, נשאר הרושם של תבנית התייחסות של האנשים אל הגיבורה: בחום ובקבלה מול ביקורת איך אישה יכולה לטייל לבדה במרוקו.
האהבה שמתפתחת לאמיר במסעותיהם, היא הציר המרכזי שמתדלק את הסיפור. המשיכה ביניהם מוצגת כהבזקים של תמונות ומצבים של משיכה וערגה אצל הגיבורה. לא תמצאו כאן ארוטיקה במובנה הפיזי, ואין תיאור של הגיבורה, כדי להמחיש אותה בדמיון.
לעומת זאת יש תיאור כמעט אוטופי של אמיר מושא תשוקתה, עד למגבלות שגם הרב עובדיה היה מאשר.
לא היה באפשרותי להיכנס למשמעות של החלומות והבזקי המחשבות שעולות בנסיעותיהם הארוכות. יתכן ממגבלות הידע שלי בפסיכולוגיה הטנטולוגית.
היה רצוי להוסיף פרק על הנושא. בגוגל נאמר כי הנושא קשור לפסיכולוגיה של אובדן ומוות. אם הדבר כך, הוא לא מופיע בצורה ברורה ומשמעותית כאן. בהחלט ניתן היה לראות זאת כרומן של אישה בשלה,(מדת הבשלות אינה ברורה), שנוסעת לבד לארץ זרה.
לא תקבלו תמונות על מרוקו ומרבית המקומות הן בלילה של תמונות סטילס. למרות זאת המכלול יוצר אווירה.
יתרון נוסף הוא שהספר דק, 107 עמודים בפורמט של חצי עמוד, כך שהמחזיק אותו יודע כי הקריאה אינה ארוכה במיוחד.
ועדיין כדאי לקרוא על גישה אחרת לכתיבה ולחיים.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על סאפה