עברו כבר מספר שבועות מאז סיימתי לקרוא את "חיל הפרשים", ואני עדיין נזכר בו לעתים קרובות, קצת כמו שנזכרים באיזה מאכל טעים במיוחד, כזה שמפתיע את בלוטות הטעם ומשאיר בך תחושת התעלות נדירה.
הספר מורכב משלושה אוספים של סיפורים קצרים, הראשון על אודסה, השני על מלחמת האזרחים ברוסיה והאחרון על קורותיו של צעיר יהודי מאודסה (באבל עצמו?).
להבדיל מאוספי סיפורים קצרים אחרים שקראתי, הסיפורים הקצרים בכל חלק קשורים אחד לשני וישנן מספר דמויות שחוזרות, פעם כדמות ראשית ופעם כמשנית.
החלק של אודסה עוסק בטיפוסים הצבעוניים שאכלסו את העולם התחתון היהודי באודסה בתחילת המאה העשרים. הסיפור הראשון מתחיל במין מופע זיקוקים מרהיב שמותיר את הקורא קצת בהלם. יהודים בעולם התחתון? מאיפה זה הגיע? ואיפה בכלל נתקלתם בסופר רוסי שכותב כמו באבל. בתיאורים עתירי דמיון ועם המון הומור, פורש בפנינו באבל עולם שלם עם חוקים משלו והגיון משלו.
באבל עצמו היה קומוניסט נלהב וחסיד גדול של המהפכה. הוא אף לחם בשורות הצבא האדום בזמן מלחמת האזרחים. העובדות האלו מקנות ממד אוטוביוגרפי משהו לקובץ "חיל הפרשים". באבל מיטיב לתאר את זוועות המלחמה, של שני הצדדים הלוחמים, את האנשים הפשוטים, לוחמים ואזרחים כאחד, שהמלחמה הורסת את חייהם ולא מהסס גם לרדת על הגנרלים והמלחמות הקטנוניות שלהם אחד עם השני.
כשהגעתי לקובץ הסיפורים השלישי ציפיתי לנפילה אחרי הפסגות הגבוהות של "חיל הפרשים". באופן מפתיע, זה דווקא היה החלק האהוב עלי ביותר, עם כמה סיפורים קצרים מהיפים ביותר שקראתי, כמו למשל הסיפור על המעריצה של מופסאן והסיפור על שכר הסופרים הראשון.
לבסוף אני רוצה להודות לנילי מירסקי על עוד תרגום נפלא. אני זוכר שפעם קראתי טור של יהונתן גפן, שבו הוא התוודה שהסופרת האהובה עליו זו נילי מירסקי. אני בהחלט יכול להבין למה הוא התכוון.

סיימתי את הספר לפני כמה ימים. סופר מעניין, ערמומי ואפילו מבריק לעתים.
חיטבת סיפורי חיל הפרשים הם סיפורים קצרים מאד- לרוב לא עולים על 3 עמודים.
הסיפורים מוצגים לכאורה כרשימות תיעוד שנכתבו ע"י חייל ממושקף שמתאר מציאות גסה, צבאית ואלימה של אחרי חורבן (שלל שחיטות למשל)
מה שמיוחד בסופר הוא שהוא מצליח להעניק משמעות מיוחדת לתיאור פיוטי ספרותי שמגיע על רקע תיאורים סגנון קצרני מאד של תיאור מציאות יבשה
וגם יש בסופרים רבגוניות של נקודות מבט.

כבר שנים לא כתבתי ביקורת או סקירה על ספר- וזה כרגע מה שהצלחתי להעלות בדקות אחדות של העלאת רשמים

פרשיות על פרשים.

הרקע ההיסטורי הוא מלחמה בין רוסיה ופולין ב-1920. זה גם זה — עם ישן במדינה חדשה. רוסיה היא רוסיה הקומוניסטית שלוש שנים אחרי מיגור הצאר. פולין היא אחת המדינות שנוצרו, עם תום מלחמת העולם הראשונה, מהריסות האיפריות המנוצחות גרמניה, אוסטריה ורוסיה. הפולנים, שלא היו מרוצים עם הגבולות שהוקצו להם, פתחו במלחמה.

הכוח שנשלח לבלום את הפולנים היה ברובו קוזאקים. הקוזאקים (שאין להתבלבל ביניהם לבין העם שמולדתו היא קזחסטן) היו רוסים —רוסים כמו כל הרוסים, מלבד זאת שבמקום להיות צמיתים הם היוו מעין כת צבאית וכוח עלית. מבחינה צבאית, הקוזאקים במאה העשרים כבר לא היו מי יודע מה. אבל הם עוד הצטיינו באכזריות, שתייה, ורכיבה.

"חיל הפרשים" הינו אוסף של סיפורים מן החזית. אפשר לקרוא אותם בכל סדר העולה על דעתכם. שכן הסדר משתנה ממהדורה אחת לאחרת, והסדר איננו כרונולוגי באף אחת משלוש המהדורות שברשותי (שהן: התרגום הזה של נילי מירסקי, תרגום לאנגלית מ-2002, והמקור הרוסי שאני נאבק בו כבר עשרים שנה.)

הסדר הדי אקראי הוא רחוק מלהיות הדבר המוזר ביותר! ראשית כל, המְספר (בקול ראשון) איננו אדם אחד. באחדים מהפרקים הוא עתונאי-תעמלן-קצין פוליטי יהודי, ממושקף ומתקשה לרכוב על סוס. בפרקים אחרים הוא קצין קרבי קוזאק, גברתן. ויש עוד פרקים שבהם אין בנמצא לא זה ולא זה.

מיוחדת גם הלשון. כמה דוגמאות:

"אספסוף המוז׳יקים מוכי הטיפוס גילגלו לפניהם דרך שיגרה את חטוטרת מותם הצפוי של החיילים."

"חגיגי כגוויה בתפילת־אשכבה"

"פלדה חיוורת התנוצצה במוגלה המימית של שמש הסתיו."

"ואני, שגופי עתיק־היומין היה צר מהכיל את סערות הדמיון, אני אספתי אלי את אנחתו האחרונה של אחי."

למיטב הבנתי (שהיא רחוקה מאד ממושלמת) גם ברוסית זה נחשב ספר בעל לשון ציורית וקשה.

מה אשר לתוכן עצמו, יש פרקים מעניינים, מרגשים, מבריקים — אבל גם פרקים שהם, בוא נגיד, פחות משלהבים. יש פרקים שלא הבנתי מה קורה עד שהתבהרו כמה פרטים חיוניים בפסקה האחרונה. בלי ספק פספסתי המון רמזים ואיזכורים בגלל חוסר ידע בתרבות הרוסית-אוקראינית. תפסתי פה ושם דוגמאות לאירוניה עדינה, אבל גם יצאתי עם הרושם שהרבה יותר לא תפסתי כלל.

המלחמה ההיא נִטשה באיזור שאז חי בו רוב העם היהודי. שחטו בנו הפולנים, שחטו בנו הרוסים-קזאקים. נו, סיפור עגום, ידוע עוד ידוע: עולם שאין בו מדינת ישראל. יש ליהודים (חוץ מהמספר עצמו) תפקיד מוביל בכשלושה פרקים שאסור לדלג עליהם. ועוד שניים-שלושה שבהם מסופר על נסיונותיו של המספר היהודי להתקבל בין חבריו לנשק.

כשאין מדובר ביהודים, מדובר בדרך כלל בסכסוכים על סוסים, על חשבונות אישיים (לעתים קרובות, הקשורים איכשהו בסוסים), על ביזה ואונס וסבל ואכזריות. הלחימה היא תמיד ברקע, אבל המלחמה כשלעצמה איננה הולכת לשום מקום, הגייסות נעים סחור סחור בגליציה המזרחית.

ישנם באותו כרך כתריסר סיפורים שאינם קשורים למלחמה נגד פולין, אבל כבר כתבתי מספיק.

באותה תקופה שקראתי את הספר - היה לי קשה להתחבר אליו והרושם שלי היה שהוא גרפי מידי, אז הפסקתי באמצע
אבל אני בהחלט מתכוונת לחזור ולנסות שוב