וואו, איך להתחיל ביקורת על ספר כזה?
הרבה פעמים שמעתי על הספר, ובפעם האחרונה ששמעתי עליו היחס אליו היה מעולה אז הזמנתי אותו מהספרייה ישר.
כשקיבלתי אותו וקראתי את התקציר, היה כתוב שאנדר הוא ילד בן 6 שנכנס לבית ספר ללחימה בחלל, והדבר הראשון שחשבתי הוא שלקחו אותו לבית הספר בגיל 6, שהנחתי שזה היה בעבר, ועכשיו הספר יהיה מסופר מנקודת המבט שלו בהווה כשהוא כבר נער.
אבל כל הספר מתנהל בהווה, גם כשהוא בן 6, והפעם האחרונה שמזכירים את הגיל שלו היא שהוא בן 12. ככה זה לגבי כל הדמויות בספר, הילדים הבוגרים שם הם בני 11-12 ומגיעים לשם קטנטנים.
אז מצד אחד זה הזוי לחשוב שכל הספר הזה הוא על ילדים, אבל מצד שני זה אחד הדברים הכי מקוריים ומרעננים שנכתבו- עוד לא קראתי ספר שזה היה טווח הגילאים בו לכל הדמויות חוץ מהמנהלים וההורים.
הספר כתוב בצורה מותחת, מעניינת, מושכת, וכל העלילה מתרכזת בספר אחד, לא נמתח על שניים ושלושה וארבעה- בדיוק כמו שצריך להיות לספר מהסוג הזה.
אין לי מה לכתוב על העלילה- כשתקראו, תבינו.
ספר מעולה, ממליצה ממש.

בתור אחת שגדלה (ועדיין) על כל סיפורי האגדות הקסומים והאהובים, אהבתי ממש את הרעיון של הספרים. כשקראתי את הספר הראשון חשבתי שהוא ספר יחיד, וכשהוא נגמר במתח ולא חשבתי שיהיה עוד המשך ממש התבאסתי, כי הספר היה מעולה ובדיוק בטעם שלי.
כל מי שקורא את הספרים האילו יכול להבין שאולי מדובר הרבה (אם לא רוב) על נסיכים ונסיכות ואהבה ולהיות ביחד אבל אילו הספרים הכי לא רומנטיים שיכולים להיות. סגנון הספרים הזה הוא ממש פנטזיה טהורה וקסומה, שמתאימה לכולם וכיף לקרוא.
לכן כשיצא הספר השני בסדרה ממש שמחתי וקניתי אותו, אבל זה היה אחרי די הרבה זמן שקראתי את הספר הראשון וכבר די שכחתי אותו, ודי מהר השתעממתי מהספר השני וההמשך נראה לי מאוס ולא רלוונטי, אז הפסקתי. אחרי תקופה מסוימת קראתי אותו בכל זאת, אבל לקח לי קצת זמן והרבה פחות אהבתי אותו מהספר הראשון.
הוא לא היה שונה מבחינת הכתיבה או העלילה הפנטזית, אלא שהרגיש לי שסומן צ'יינני היה צריך לסיים בספר הראשון בצורה הפתוחה והמותחת שהוא השאיר מאשר לכתוב את ההמשך הזה.
אבל בכל זאת, סיימתי את הספר, וזה לא שסבלתי שקראתי אותו, אחרת היה לי נמאס שוב ולא בטוחה אם הייתי מצליחה לסיים אותו, אבל הוא הרגיש לי כבר יותר מידי לסדרת הספרים הזאת ולא הבנתי איך יכול להיות שיהיו עוד המשכים.
לכן, עכשיו, אחרי כל ההקדמה הזאת, כשיצא הספר השלישי לא התלהבתי כמו מהספר השני, וגם לא קראתי אותו הרבה מאוד זמן אחרי שהוא יצא. רק לפני כמה ימים ראיתי אותו בספרייה והחלטתי לקרוא אותו.
אז אני אתחיל מכך שכמו שקורה לי די הרבה לפעמים, אני קוראת ספר ראשון בסדרה, עוברת להרבה ספרים אחרים, ואז כשהספר הבא באותה סדרה יוצא קורה שאני שוכחת די הרבה מהפרטים הקטנים של הספר הראשון. אז ככה קרה לי גם עם הספר השלישי- זכרתי את העלילה באופן כללי וזכרתי גם מה חשבתי כשקראתי את הספר השני, אבל את הפרטים הקטנים (וחלק לא כל-כך קטנים אבל לא עד כדי כך קריטיים לעלילה) שכחתי.
אחד הדברים שהקלו עליי היו שבספר הזה הזכירו הרבה מהפרטים האילו, וחלק מהמשפטים הרגישו כמו "בפרקים הקודמים", אבל לא בצורה מפורטת או מתוארת מידי וזה עזר לי להיכנס קצת יותר לעלילה.
הספר הזה הוא השלישי, והיית חושב שתיגמר כבר רוב העלילה לסופר, אבל עם זאת זה הספר עם הכי הרבה עמודים מבין השלושה הראשונים (אני לא יודעת לגבי הרביעי- לא קראתי אותו עדיין), וזה מרגיש כאילו בכל שלב בספרים הקודמים הסופר ידע מה הוא הולך לעשות.
אני אתחיל לקצר ואגיע כבר להמלצה שלי.
אהבתי את הספר. סיימתי אותו בערך ביומיים, ונזכרתי בכל הדמויות והסיפורים האהובים וכמה כיף לי לקרוא על אגדות. ספרים וגם סדרות שמחדשים אגדות בצורה טובה הם מבין האהובים עליי.
הספר קצת ארוך מהרגיל, בערך 600 עמודים, ולמי שלא מתחבר זה יכול להיות קצת קשה, אבל העלילה לא מושכת את עצמה ונגררת סביב אותו נושא שוב ושוב, אלא פשוט נמשכת ואתה יכול להרגיש בימים שעוברים על הדמויות ולא כאילו זה פשוט תקוע במקום.
ספויילר קטן
אחת הסיבות שבגללה קראתי את הספר היא כי רציתי שסוף סוף אגתה וסופי יהיו ביחד, כי עם כל הסיפורים על נסיך ואהבת אמת וסוף טוב, ושפעם אחת סופי מאוהבת בטדרוס ופעם אחרת אגתה מאוהבת בטדרוס וזה תמיד שטדרוס בוחר, רציתי שסוף סוף, אחרי כל ההדגשה הזאת של חברות הכי טובות ונשמות תאומות ולא יכולות לחיות אחת בלי השנייה, הן סוף סוף ייבחרו אחת בשנייה מעבר לחברות הכי טובות ובאמת יעשו עם זה משהו קצת שונה, אבל זה לא קרה, אלא קרה משהו אחר שעושה ספויילר יותר גדול והוא מגיע רק ב100 עמודים האחרונים שבכלל הורס לי את הפנטזיה.
סיום ספויילר
לסיום, אני ממליצה על הספר הזה. הוא יותר טוב לדעתי מהספר השני, גם אם פחות טוב מהספר הראשון, וגם כי אני פשוט אוהבת את סגנון הספרים הזה.

ספר שכבר כתבו עליו כל כך הרבה ביקורות שאני לא בטוחה אם הביקורת הזו תעזור למישהו בהחלטה האם לקרוא אותו או לא, אבל בכל זאת.
את כל הסדרה כבר קראתי בעבר, וזכרתי שממש אהבתי אותה, אבל אז קראתי את סדרת ההמשך "גבירת חצות" והבנתי ששכחתי ממנה המון פרטים, אז החלטתי לקרוא אותה מחדש.
קודם כל- מי שלא קרא, זו באמת סדרת ספרים מעולה. קסנדרה קלייר יצרה עולם שלם ומלא בדמויות מצחיקות ומעולות ואתה לא משתעמם בכלל אפילו פעם אחת בקריאת הספר. יש דמויות מכל הסוגים, ואין מצב שלא תמצא את עצמך מתחבר לאחת מהן.
אבל, הספר לא מושלם, והיו לי כמה בעיות איתו.
בעיה ראשונה היא מבחינת התיאורים. קסנדרה כותבת מעולה ובאמת מצליחה להכניס את הקוראים לעולם שלה, אבל בשלב מסוים מרגיש שהיא מתארת כל דבר ויותר מידי. יש פעמים שהגעתי לקטע בו הדמויות מגיעות למקום חדש ועוד לפני שהתחלתי את הקטע התחלתי להתייאש כי ידעתי שהיא בטח תתאר את איך שהוא נראה כל ההתחלה.
בעיה שנייה היא דווקא עם הדמויות. אז נתחיל בקליירי וג'ייס, הזוג המפורסם ביותר בספר שגם מי שלא קרא בטוח יודע עליהם אם הוא שמע על בני הנפילים. כל הספר הראשון חיכיתי שהם יהיו ביחד וכל כך אהבתי אותם, אבל ספויילר מרגע שהם ביחד, זה לא שזה מרגיש לי שהם בלתי נפרדים בקטע רומנטי וחמוד, אלא פשוט בקטע קרינג'י ודביק. יש חלקים בהמשך בספרים שאני אוהבת אותם ביחד, אבל מרגיש לי כאילו קסנדרה ניסתה לסבך להם את חיי האהבה יותר מידי ואין להם רגעים רגילים וחמודים של זוגות, שאתה קורא ואומר לעצמך שאתה באמת מבין למה הם מאוהבים אחד בשני ורוצים להיות אחד עם השני. כל קטע שלהם מאחרי הספר הראשון הוא או רגשות מתוסבכים או למה הם לא יכולים להיות ביחד או למה הם כל כך אוהבים אחד את השני ולא יכולים לדמיין את עצמם עם מישהו אחר, והם מנסים לעשות את זה נורא עמוק ורגיש אבל זה בעצם לא.
שתי דמויות שממש עצוב לי שקסנדרה כמעט לא התייחסה אליהן הן אלק ומגנוס. לא רק שאין להם בכלל קטעים יחד, אין להם גם כמעט קטעים לבד. היא לא התייחסה כמעט בכלל לאלק, ולקראת הספרים האחרונים שהיא כן מתחילה להתייחס אליו היא מתייחסת אליו רק בהקשר למגנוס ושהוא צעיר ומקנא בחיים שהיו למגנוס לפניו, ועושה אותו נורא קטנוני ומתנהג כמו ילד קטן במקום לגרום לנו להבין מאיפה נובע חוסר הביטחון שלו ולמה הוא ככה. חוץ מזה, אין בכלל קטעים של מגנוס שמראים לנו למה הוא כל כך אוהב את אלק ולהפך, ואין בכלל קטעים של שניהם יחד. זכרתי משום מה שהיו, ועכשיו כשקראתי הכל מחדש לא היה אפילו קטע אחד ממש רומנטי ומפורט שלהם יחד כמו למשל של קליירי וג'ייס או איזבל וסיימון או אפילו מאיה וג'ורדן.
הדמויות שאני הכי אוהבת בספרים האילו הן סיימון ואיזבל, כי הן הדמויות שקסנדרה פשוט הכי גיבשה ויצרה להן אופי. אני מתלבטת אם לכתוב גם את ג'ייס כאחת הדמויות האהובות עליי, בגלל שאם זה רק לפי הספר הראשון, הוא באמת הדמות האהובה עליי, אבל במהלך הספרים הוא פשוט נהיה תלותי כל כך בקליירי ומעבר לזה- נראה שכל השנינות והבדיחות שהיו לו בספר הראשון לאט לאט עם הספרים דועכות, וגם כשהן חוזרות, אתה אף פעם לא יודע באיזה מצב ג'ייס. מרוב שהיא סיבכה אותו היא גם סיבכה את האופי שלו, ככה שרוב מה שאני יכולה לדעת בוודאות עליו זה שהוא אוהב את קליירי אהבה אינסופית ושהוא צייד הצללים הכי מעולה לגיל שלו.
לסיכום- די פירטתי כאן על כל חמשת הספרים ולא רק הראשון. באופן כללי, אני ממליצה על כל סדרת הספרים הזו, ובאמת לא השתעממתי לרגע, למרות הבעיות שהיו לי עם חלק מהדמויות והכתיבה.

את בני הנפילים קראתי לפני בערך שנה והתלהבתי מאוד מהסדרה. רציתי לחכות לפני שאני אתחיל את "גבירת חצות" בגלל ששמעתי שיש ספוילרים לגבי בני הנפילים 6 (והיו) וזו הסיבה שלא קראתי אותו לפני כן, אבל ההוצאה לאור של הספר השישי לוקחת יותר מידי זמן והגעתי למצב שלא היה לי מה לקרוא, אז מה לעשות, נקרא את הספר למרות הספוילרים הצפויים.
אז קודם כל, יש ספוילרים בגלל שהספר מתקיים שנים אחרי סיום סדרת בני הנפילים, אבל כשקראתי את גבירת חצות הבנתי ששכחתי המון דברים מבני הנפילים ככה שהספוילרים לא היו משמעותיים מידי בשבילי, אבל אם רק התחלתם את סדרת בני הנפילים ואתם לא אוהבים שאתם יודעים מה הולך לקרות בלי לדעת איך זה קרה- עדיף לחכות עם הקריאה של הספר.
עכשיו, לא מבחינת ספוילרים. כשהתחלתי את הספר לא חשבתי שהוא לא טוב, אבל הוא פשוט לא עניין אותי. הרגשתי כאילו על ההתחלה הביאו מלא דמויות שאני אמורה להכיר ולהבין אותן ישר וזה היה מבלבל ודי מעצבן, וחוץ מזה הדמויות נראו לי חדגוניות מידי, כאילו לכל אחד יש תכונה אחת בולטת שרק בזה קסנדרה עוסקת.
בערך עד עמוד 200 הרגשתי ככה, ומשם הספר התחיל לזרום לי יותר והתחלתי באמת להתחבר אליו ולדמויות.
עדיין מרגיש לי טיפה כאילו לכל דמות יש רק תכונה אחת עיקרית, ואני מקווה שבספר ההמשך זה יפחת, אבל בסך הכל, אחרי שעברתי את ההתחלה המעייפת (קצת) אהבתי את הספר.

וואו. בדרך כלל אני לא מתלהבת ככה מסגנון הספרים הזה, וגם אם אני קוראת אותו, הוא לא הסגנון האהוב עליי, אבל הספר הזה פשוט מדהים.
הרבה זמן לא קראתי ספר שממש התעניינתי ורציתי לקרוא אותו ולא פשוט כדי לסמן "וי" על זה שקראתי אותו.
הוא ספר פשוט מקסים, שמדבר על כל כך הרבה נושאים, אם זה משפחה ואם זה חברים ואם זה התבגרות.
העמודים האחרונים טיפה קיטשיים, אבל באופן כללי הספר מקסים ומדהים ואני ממליצה עליו לכל אחד.

טוב, אז אין לי כל כך איך לכתוב את הביקורת הזאת. אני אתחיל בזה שזה ספר לנוער וכתוב בצורה קלילה ממש, בלי הרבה איכות. אבל בכל זאת, העלילה חמודה וזורמת ונחמד לקרוא את הספר הזה.
הוא לא ספר עמוק ולא תחשבו עליו הרבה אחרי שתקראו אותו, אבל הוא בכל זאת קליל וחביב כשאתה לא רוצה לקרוא משהו רציני.
עכשיו סיימתי לקרוא אותו בפעם השנייה, כי קראתי אותו בפעם הראשונה לפני המון זמן ושכחתי הכל, ואני דווקא כן מתכוונת לקרוא את ההמשכים.
הספר לא ממש מעניין אותך ברמה שאתה לא מסוגל שלא לקרוא את ההמשכים, אבל כן יהיה לי נחמד לדעת איך התקדם הספר.

קראתי את מחוננת ומאוד אהבתי אז החלטתי להמשיך גם לאש, אבל מודה, בפעם הראשונה שקראתי, הגעתי לעמוד 50 בערך והפסקתי. חברה שלי מאוד התלהבה מהספר הזה ואמרה שהוא הכי טוב בסדרה אז אחרי זמן מה התחלתי אותו שוב וסיימתי אותו, אבל כנראה שלא ממש הייתה לי דעה לגביו בגלל ששכחתי שסיימתי אותו בפעם השנייה שניסיתי לקרוא אותו, והשנה קראתי אותו שוב. כל הקריאה נזכרתי פתאום בפרטים וחיכיתי להגיע לקטע בו חשבתי שעצרתי, עד שהגעתי לסוף הספר והבנתי שכבר סיימתי אותו פעם. אבל- סיפור לא קשור לעלילה או לביקורת.
בקיצור, הספר מעולה. אני מאוד אוהבת אותו, למרות שההתחלה קצת מוזרה ולא ממש משכה אותי. יש הרבה שמשווים בין הספר הזה לבין מחוננת, אבל למען האמת אני לא זוכרת הרבה ממחוננת אז אני לא אשווה ולא אדבר על שני הספרים. באופן כללי, הספר הזה יכול להיות ספר בפני עצמו, ולא כחלק מסדרה, אז אפשר אפילו לקרוא אותו בלי לקרוא את מחוננת ולהבין את העלילה. אולי אפילו היה יותר טוב אם זה היה הספר הראשון, כי בספר יש קצת מההיסטוריה של אחת הדמויות בספר "מחוננת".
הוא מאוד טוב והצלחתי להתחבר לדמויות ולאהוב אותן, אבל העלילה קצת נמשכת ומאוד מזכירה ספרים אחרים. אבל זה סגנון ספרים שאני מאוד אוהבת, אז גם אם הם מזכירים לי אחד את השני לרוב לא אכפת לי.
ממליצה.

ספר, שלדעתי, יותר טוב מ"מפוצלים".
טוב, השוואה קצת לא הוגנת, בגלל שאני לא זוכרת הרבה ממפוצלים, אבל אני כן זוכרת שכשקראתי את זה העלילה לא הייתה לגמרי סגורה על עצמה (לא הבנתי, הם נבחנים כדי לראות לאיזה מקום הם הכי מתאימים, אבל עדיין יכולים לבחור במקום אחר, אבל אז רוב הסיכויים שהם יהיו הומלסים? לא היה מובן לי עד הסוף) ועצרתי באמצע של "מורדים" כי לא כל כך עניין אותי. אולי אני אנסה את זה מחדש, אחרי שקראתי את "לחרוט את האות", אבל מהקריאה הראשונית שלי זה לא היה כמו הספר הזה.
אז עכשיו- לחרוט את האות. אני אגיד את האמת, לקחתי את הספר לא בגלל התקציר או הכריכה, אלא פשוט בגלל הסופרת, שלמרות שלא התלהבתי ממפוצלים כל כך, בכל זאת, יש לה חותם. אז לקחתי, ובהתחלה לא בדיוק הבנתי את המושגים ואת הרעיון עצמו, אבל קצת זמן אחרי התחלת הקריאה המושגים מתבהרים ואתה מבין את הקונספט.
אז ככה- בספר יש את הגלקסיה, שבה יש תשעה כוכבי לכת (כמעט בטוחה שתשעה, אל תתפסו אותי במילה), והספר מתרכז בכוכב "ת'ובה", בו מתקיימים שני עמים, בניגוד לכל שאר הכוכבים- הת'ובזים ועם שנקרא "שוטט", שהוא לא מאושר ע"י העצרת (מי שבעצם מנהל את כל הגלקסיה) ולא מכירים בהם כעם אמיתי. זה הרעיון הכללי, והממש מגניב לדעתי, ומכאן מתחילה העלילה עם שתי דמויות- סיירה ואקוס.
באופן כללי, הספר טוב ומעיד על המון דמיון ומחשבה, ויש להוריד את הכובע בפני ורוניקה רות על המקוריות והחשיבה, כי בדרך-כלל סופרים של פנטזיות ומדע בדיוני מתמקדים ברעיון אחד, ואז הספרים הבאים הם או ספרי המשך או ספרים שמתקיימים באותו העולם ומידי פעם צצות דמויות שהכרנו מהספר הראשון.
בכל זאת, יש כמה חסרונות שהורידו מהספר הזה מאוד-
1. הספר מסופר משתי נקודות מבט, אבל כשזה מנקודת המבט של סיירה אז זה בגוף ראשון, וכשזה מנקודת המבט של אקוס זה בגוף שלישי, וזה לא מובן למה וזה די מעצבן.
2. כמה טעויות בדפוס שיכולות לבלבל ודי הורידו מהרמה.
3. החיסרון הכי בולט- בחלק מהפעמים זה מרגיש כאילו העלילה מתפתחת לאט מידי, ובהרבה נקודות בספר פשוט קראתי את אותו משפט שוב ושוב, אם זה כדי להבין מה רוצים ממני או אם זה כי פשוט הספר לא היה מספיק מעניין או מותח.
הספר נכתב עם הרבה מחשבה ודמיון, והרעיון עצמו ממש טוב, אבל הקריאה בהרבה מהחלקים לא זורמת ובקטעים מסוימים אפילו משעממת. הוא מומלץ כי הרעיון שווה את זה, אבל הוא די מייאש, אז זה תלוי במי שקורא אותו ועד כמה יש לו סבלנות לספרים כאלה.

ספר מקסים ומלא דמיון ומחשבה. אלסה, עוד לא בת שמונה (ונוהגת להזכיר את זה הרבה), היא ילדה מקסימה ומיוחדת שמגלה יותר מידי על החיים ומצליחה להתמודד עם הכל. סבתא של אלסה אולי מתה (כמו שגם כתוב בתקציר), אבל היא מלווה אותה לאורך כל הספר ואלסה ממשיכה לזכור ולהזכיר אותה.
סבתא שלה יצרה לה עולם מלא דמיון ואגדות, כדי לעזור לה להתמודד עם כל הקשיים שילדה בגיל הזה לא באמת צריכה לחוות, ובספר העולם מתקשר ומתחבר למציאות ואלסה מבינה מאיפה סבתה ביססה את כל הסיפורים.
ספר מומלץ ויפה שמציג סוגים שונים של אנשים ואת דרכי ההתמודדויות שלהם עם העולם.