ביקורת ספרותית על מותו של באני מונרו מאת ניק קייב
ספר לא משהו

---

עלילת הספר עוקבת אחר ההתמודדת של באני ובנו, באני ג'וניור, לאחר שאיבדו את נקודת האור היחידה בחייהם, אשתו שסבלה מדיכאון קליני התאבדה.

באני, איש מכירות של מוצרי טיפוח לנשים, רודף שמלות, סוטה גדול ואלכוהוליסט חסר תקנה. לא בדיוק האבא הכי אבאי בעולם, הוא אוהב את הבן שלו אבל הוא בעצמו אבוד בחיים האלו ואין לו מושג ולו הקלוש ביותר איך לטפל בילד בן תשע שעכשיו הוא כל עולמו, הם בהחלט נזרקו אל מים עמוקים כשהוא בעצמו בקושי מצליח לשמור על ראשו מעל המים.
באני גוניור, כמצופה מילד בן תשע, מתמודד עם המוות של אמא שלו בדרכיו שלו, הוא מנסה להישאר חזק, בעיקר בשביל אבא שלו ונדמה שהילד מתמודד עם הסיטואציה הקשה בצורה טובה יותר ואף בוגרת יותר מאביו שרק ממשיך להטביע את היגון בכוס מזדמן, עשן סיגריות וים של אלכוהול וכל אלו משמשים לו בריחה ממציאות איתה הוא לא רוצה להתמודד. הוא אהב את אשתו, או לפחות כך הוא טוען, ובכל זאת לא מנע מעצמו לפנטז על כל בחורה שחלפה על פניו ברחוב או על כל לקוחה שפגש ואפילו על חברותיה של ליבי אשתו והמשיך להעביר לילות בחברתן של נשים אחרות גם כשהיה נשוי, הוא בהחלט חושב מהזין. זה הזוי איך כל סיטואציית יום יום נורמטיבית לגמרי בשניה אחת הופכת לסצנת סקס שגובלת בפורנוגרפיה וזה עוד יותר הזוי כשזה קורה בסיטואציות הרבה פחות מתאימות (כשראה את אשתו חסרת חיים במרפסת החדר או בהלוויה שלה).

הדמות של באני בקלות תעורר סלידה אצל רבים מהקוראים, גברים ונשים כאחד אבל בעיקר אצל נשים ואיך לא? אבא מזניח שמפחד פחד מוות להיות לבד כשהוא משתמש בבן שלו כמגן אנושי מהכאב והחיים עצמם (אם היתה לבד, ניחא, יש לך ילד בן תשע - תתעורר על עצמך!), זונה ממין זכר, לא נאמן ולא באמת יודע לאהוב.

התרגום לא עושה חסד והספר איבד הרבה כתוצאה מכך, מצד שני, אין פה יותר מידי מה לאבד מלכתחילה, הקריאה זורמת אבל העלילה די משעממת ודי שטחית, ואולי הסיבות היחידות שהמשכתי לקרוא את הספר הן הערכה וכבוד לניק קייב כמוסיקאי, ולמוסיקה שלו בפרט, ובנוסף דמות הבן. חשוב לציין שאין לי בעיה עם סופרים ש"חושבים מהזין" (בוקובסקי, פיליפ רות ואחרים) אבל יש לעשות את זה בטעם ולא לשכוח שמדובר בפרוזה ולא בסרט פורנוגרפי, הרגשתי פספוס כאילו וכל ההתעסקות במין באה על חשבון דברים חשובים יותר שניק קייב כנראה ניסה להעביר. טיפוסים כמו באני לא חסר ואולי זה ניסיון של ניק קייב להציג בפנינו חיים של אדם כזה או אולי שלו עצמו? דבר אחד בטוח, יש פער עצום בין המוסיקה שלו, בעיקר הליריקה, לבין הספר ואולי רק בגלל שאחד כותב מוסיקה גדול לא בהכרח מבטיח גם כישרון בפרוזה.

» ביקורות נוספות של Rasta
» ביקורות נוספות על מותו של באני מונרו