עד כמה אפשר באמת להבין את מי שחי חיים אחרים משלך, בתקופה אחרת, בתרבות אחרת ותחת עולם ערכים אחר? אפשר בכלל לדמיין את זה ככה שזה יהיה קרוב למציאות? האם זה שקראת את מה שהוא קרא ולמדת את כל העובדות, האם זה מספיק, כלומר, האם לא צריך להיות שם לאורך זמן, לחיות, כדי להבין מה מניע אדם?

ומה אם הוא עשה מעשים שלא יעלו על הדעת, לא רק הוא, גם כל החברים שלו? האם גם את זה אפשר להבין?

ליל הביזון הוא ספר שלא הושלם. הוא התעתד לתאר בגוף ראשון את חייו של גרמני יליד 1898 שהשתתף במלחמת העולם הראשונה, אחריה הצטרף למפלגה הנציונל סוציאליסטית, הצטרף לס.ס., לקח חלק ביחידות ההרג ולבסוף נשא בתפקיד בכיר באושוויץ.

את נוטות החסד קראתי בינואר 2012. אחד הדברים שהתקשיתי להבין זה איך. איך מישהו שהוא בן גילי, שלא חי בזמן מלחמת העולם השניה ושלא הכיר מקרוב חייל ס.ס. גרמני מצליח ליצור נרטיב כל כך משכנע שמעבר לזה שהוא מעניין יש לו חשיבות גדולה בעיני, כזאת שחורגת מעולם הספרות ומאפשרת הבנה מסויימת של מה שהעובדות היבשות לא יכולות להסביר.

אבל בשני המקרים הנסיון להבין מעיד על מגבלה. אולי טוב שהיא קיימת. הגיבור כאן, כמו הגיבור של ג'ונתן ליטל בנוטות החסד, הוא לא לגמרי נורמלי. זהות לא לגמרי פתורה, קווים לא ברורים בקשרים שבין מין וכוח ושליטה, מה שמבטא אולי איזה רצון של מי שכותב את זה להאמין שמשהו צריך להיות לא לגמרי בסדר, כאילו לא יכול להיות שאנשים נורמטיביים שלא מסוכסכים עם עצמם באיזה אופן יוצא דופן יכולים היו לקחת חלק בצורה כל כך פעילה בהשמדת עם. נדמה לי שהדבר הנורא באמת הוא שרוב האנשים שם היו נורמליים.

הרשימות שמלוות את הספר הזה, ביניהן התכתבויות של טרמבו ביחס לספר, תקצירים שהכין והערות שרשם לעצמו, מאפשרים הצצה מסויימת לתהליך שיכול ללוות כתיבה של רומן מהסוג הזה.

זה לא בדיוק ספר, זו סקיצה של ספר שרק התחיל להתהוות בשש עשרה שנים של עבודה וגם התחלה, מרתקת, עשרה פרקים שהושלמו ועוסקים בילדותו ובהתבגרותו של הגיבור, שאם היא מעידה על השלם הרי שכולנו יצאנו נפסדים.