הביקורת נכתבה ביום שני, 8 ביוני, 2020
ע"י חנוש
ע"י חנוש
ספר כואב ומצמרר. היה לי קשה לקרוא, היו רגעים שפשוט רציתי לתלוש את הדפים מכאב.
רות ואילן גבע מתגוררים בישוב בגולן, להם 4 ילדים.
רות אמנית, ציירת שזנחה את לימודיה מאחר ובעלה לא אישר לה.
אילן שתלטן, סובל מהתקפי זעם ועצבים. מנהל מכללה לבנות, במכללה ובבית הכנסת הוא אדם מוערך וכולם סוגדים לו.
ביתם מטופח ומסודר, הגינה פורחת ומטופחת. אך מה שקורה בתוך ביתם הוא איום ונורא.
רות אישה כבויה וכבולה, הילדים מתוסכלים ומפוחדים, אין שמחה, אין הבנה, אין רוגע, אוירה עכורה ומפחידה.
רות עוברת השפלה, צרחות, קללות, אלימות מילולית, ואלימות מינית. רות מפוחדת ומאמינה לכל מילה שבעלה מגנה אותה.
חייה מוכחשים בחברה הדתית.
אנו שומעים בתקשורת על אלימות במשפחה כלפי נשים וילדים. אין לדעת מה קורה בתוך המשפחה שהכל מבחוץ יפה, ומתחת לפני השטח מסתתרת האמת הכואבת.
ציפיתי לסוף אחר, הרגשתי כאילו חסרים דפים, לדעתי הסוף אינו סוף.
עצוב עצוב וכואב.
3 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
Hill
(לפני 5 שנים ו-4 חודשים)
לצערנו זו מציאות של כל כך הרבה נשים.
השינוי חייב להיות משולב והוא חייב להגיע הן מהפרטים בחברה- חינוך, שפה, והן מהממשל, הממסד - בין היתר בצורת עגינה בחוק,שר/ה ומשרד שמתמחה רק בנושא הנ"ל,הקצאת תקציבים, שינוי נהלי טיפול ברווחה, משטרה, בבתי משפט. הקמת מרכזי טיפול בנפגעות והנפגעים, מתן ליווי צמוד. וכמובן שינוי השיח, הטרימינולוגיה, המונחים. הבנה מהיכן מתחילה תרבות האונס. מה מנציח את האלימות, מה נותן לגיטימציה. זו עבודה סיזיפית וקשה. זה מאבק עיקש שחייבים לנהל.
תודה לך על הביקורת הזו. |
3 הקוראים שאהבו את הביקורת
