ביקורת ספרותית על בצִלו מאת לילך גליל
ספר מעולה

---

יש ספרים שהעלילה שלהם מרתקת אבל הכתיבה קצת צולעת. ויש ספרים שהכתיבה נהדרת אבל העלילה מקרטעת. ויש את הספרים שחוץ מהדמויות שיש לך חיבור אליהן- אין שם כלום בנוסף.
ויש את הספרים שאתה יכול לסמן וי על כל הסעיפים. כמו בספר הזה, שהכל בו כל כך טוב - מה שהופך אותו למושלם. ועגול. ומלא. וכל כך נהניתי ממנו שמשכתי את הקריאה בו כדי שלא ייגמר לי מהר מדי. במיוחד שלקחתי אותו ליד אחרי קריאה בספר שהעיף אותי, ואמרתי לעצמי:
מה שאני אקרא עכשיו לא ישתווה לזה. אז אמרתי. והתבדיתי.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את הספר הזה עם הכריכה היפהפיה שלו. כמה תום ורוך יש בתמונה הזו של הסוס נדנדה. והסוס הזה יחזור במהלך הסיפור כמה וכמה פעמים.

תל אביב, איזור כיכר מסריק, פרישמן, שפינוזה. חמישה אנשים החיים במרחב הזמן.
רונה היא בת שלושים וטיפ טיפה, בעלת עבר אנורקטי שההווה שלה מתקיים בעזרת כדורים (נוגדי דיכאון כנראה, השערה שלי ) היא משוררת שהוציאה ספר שירים, קוראת הרבה רביקוביץ ויושבת אצל גבי בקפה השכונתי כשראשה רכון אל המחברת, מנסה לכתוב ולהעשיר את העולם בשיריה, ולפרנסתה היא עוסקת בלקטורה וגם בהגהה. רונה חברה של עמית. הם אוהבים מאוד, אבל עמית מתנדנד ולא סגור על הזהות המינית שלו. הוא רוצה מרונה ילד, אבל רונה רוצה את כל החבילה קומפלט. עמית מזגזג בין רונה לדוידי.

יש בגוף שלי מקומות שהם שלו, ומקומות אחרים שהם שלה, וכל המקומות האלה ממוינים ומסווגים, ואני לא יכול לוותר על אף אחד מהם." (עמ' 74)

דוידי, הגיע לתל אביב מצפת. ברח ממשפחתו הדתית שציפתה ממנו לדרך חיים שלא היה יכול לה. הגיע לעיר הגדולה, השיל מעליו את הדת שהיתה עליו כמו שיריון וכבלה אותו, יצא מהארון, וכמו נולד מחדש. הכיר את ארז, שניהל אתו מערכת יחסים זוגית ואוהבת והיה חופשי, מאוהב , ומאושר עד שארז מת. בלילות מנסה דוידי להשקיט את השדים שפוקדים אותו מאז מותו של ארז. הוא מנסה להתנחם בזרועות של גבר אחר, ובעוד הוא משקיט את השדים שלו, מתעוררים שדיה של טוניה- בעלת הבית האלמנה של דוידי הגרה קומה מתחתיו. משהו בהתנהלות של דוידי והקולות הבוקעים מדירתו בלילות מעוררים בטוניה משהו שקברה לפני עשרות שנים. הלילה הראשון שטוניה ישנה טוב ללא הפרעות היה הלילה בו אליעזר בעלה מת. כל לילה היה אליעזר מתמודד עם השדים שלו הפרטיים שהיו פוקדים אותו וגורמים לו לביעותים והוא היה מקיא אותם מתוכו בצעקות שהיו מעירות את טוניה. כי טוניה ואליעזר, שניהם באו מ"שם" איפה שהמוות גבר על החיים , לקח את כל משפחתם, ונשארו רק שניהם שהתחברו והתחילו מחדש.

ויש את עידן, הנכד של טוניה ,שקוראת לו עידניו. הוא בן עשרים, חייל המשרת בקריה, קשור באהבה אין סופית לסבתו טוניה, והוא- הצעיר הזה שיש לו נשמה של איש מבוגר ורגישות אין סופית יגע בחיי כולם.

האהבה היא הגלגלים של הסיפור היפה הזה. היא המניעה אותו. ולא תמיד היא קלה. לעיתים היא אהבה סודית שלא יכולה לצאת לעולם ולהיחשף, ולעיתים היא באה ממקום קשה וכאוב. אבל היא גם האור הבוקע מתוך אפלה גדולה. החיים והמוות מתנהלים בספר בצמידות לכל אורכו.

"מה זה מוות? מוות זה כשכל מה שחשבת נלקח ממך. מסביבך הכל קליפות, אתה ממשיך להתקיים, אבל רק מבחוץ, על פני השטח. ממשיך לדבר ולחשוב ולהתרגז ולכעוס ולחייך - אבל הכל קליפה. אם מישהו יושיט אצבע ויגע בה - היא תיסדק, תתמוטט, תיפול, והחור יישאר פעור ושחור ללא שום הגנה." (עמ' 185)

אהבתי את האופי והמלאות שהסופרת יצקה לתוך הדמויות. הן אותנטיות, הן מרגישות אמיתיות ונושמות. טוניה, עם המשפטים ביידיש הזרועים לכל אורך הסיפור, ההבנה של מערכת יחסים קרובה בין סבתא לנכד- ההעברה שלה למילים שהרגישה לי כמו לצפות בסרט מרוב שהתיאורים היו מוחשיים. אהבתי גם את הצבע הייחודי שהעניקה הסופרת לכל דמות. אהבתי את החיבור הטבעי והזורם בין הדמויות. לא פעם יש ספרים בהם הדמויות מתחברות אחת לשניה בצורה שמרגישה לי מאולצת. פה הכל זורם, כולל עוד דמות משנית שמופיעה בהמשך והיא ממסגרת את כל הפאזל הזה לתמונה אחת שלמה.

לספר יש כמה רבדים, ובכולם מטפלת לילך גליל ביד רגישה.

מצאתי את עצמי שוב ושוב מסמנת לי ציטוטים מהספר, וכל כך נהנית מספרות המקור המשובחת שיש לנו, ולא נותר לי אלא לקנא במי שעדיין לא קרא את הפנינה הזו.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על בצִלו