הסגידה ליופי
אפתח בוידוי אישי, אומברטו אקו שהלך לעולמו לפני כחודש, הוא עבורי אתגר בלתי ממומש ומתסכל, בגלל העובדה שהוא סופר מעורר השראה, כמי שכתב רומנים היסטוריים כעבודת חקר אקדמית, שבהם שלובים רעיונות פילוסופיים המבטאים את רוח התקופה, כמו השיח על ספריית מנזר בימי הביניים האוצרת את ספרייה כחסויים לבני אדם, כפי שמבטאת עלילת הסרט שם הורד אותו ראיתי בעבר, בעקבותיו ניסית לקרוא את הספר, אך כשלתי ונטשתי באמצע, מתוך מחשבה שאולי מדובר בספר מורכב המצריך ריכוז והתמסרות. מאז אני עדיין מנסה ולא מצליח להתחבר לשם הורד.
מספר ספרים של אומברטו נמצאים בספרייתי, מתוך אמונה שהם משקפים את נושאי התעניינותי ותשוקותיי, כאהבת אומברטו לכתיבה המשלבת בין היסטוריה ואמנות, הדומה לאהבתי שלי. אומברטו נתפס על ידי כאיש רנסנס שחיי בעידן מודרני, המאתגר אותי ברף הגבוה שהוא מציב בספריו, ולכן אני עדיין מנסה לקרוא את שם הורד ומובס.
כעת החלטתי לשוב לאומברטו, תוך יישום גישה עקיפה, לעת עתה להניח בצד את שם הורד, אליו אגיע בעתיד, כעת אתמקד בספריו המונומנטאליים, תולדות היופי, ותולדות הכיעור, ספרים המביאים לביטוי את גישתו הפילוסופית לאופן שבו תפסה האנושות את היופי והכיעור לאורך ההיסטוריה, ביטוי לכך קיים ב יצירות האמנות, וטקסטים ספרותיים והגותיים המקבלים להם.
בכדי להמחיש את מושג היופי בהקשרו התרבותי וההיסטורי, באו נחשוב לרגע על הלנה היפה, שיופיה האגדי, גרם למלחמה ארוכה בין יוון לטרויה, סיפור שהיווה השראה לדורות של אמנים, כל דור הביט בהלנה כמבטאת יופי, דרך משקפי תקופתו. בעקבות הסיפור הזה אני מבקש לצאת, למסע לספריו של אקו על היופי והכיעור. בפתח הקריאה, הצבתי לעצמי שאלה גדולה, האם יופי הוא מושג מוחלט, או מושג אופנתי המשתנה ברוח התקופה ? חשבתי על כך רבות, בשעה שביקרתי במוזיאון בבריסל, וראיתי את ציורי הנשים הענקיות של רובנס, נשים חיוורות, לבנות ושופעות איברים, שכיום אף אחד לא היה נותן להן לדגמן בגדים אופנתיים, אך אני כל כך אהבתי והתרגשתי מיופיין ונשיותן.
כשהתחלתי לקרוא את הספר ציפתה לי הפתעה, ספרו של אקו משובץ במספר רב של תמונות, יצירות אמנות מתקופות שנות, אך הוא לא עוסק בהן במישרין, הוא משתמש בתמונות כרקע להסבריו, על האופן שבו היופי נתפס בתקופות שנות. לצד הסברי אקו, טקסטים מקוריים של כותבים מתקופות שנות, המנסים להתמודד כל אחד בדרכו עם ההגדרה החמקמקה, מהו יופי ?
אוקו מציג תזה חובקת עולם לפיה, "היופי מעולם לא היה ערך מוחלט ובלתי משתנה, אלא לבש ופשט פנים בהתאם לתקופה היסטורית ולמיקום גיאוגרפי נתון."
סיפרו של אקו הוא ערבוביה שלמה, וססגונית, זהו חסרונו של הספר, אך גם יתרונו. הוא לא מתיימר להיות הרצאה סדורה של רעיונות הבנויים כנדבכים האחד על גבו של השני. לעתים הסבריו נראים יותר כפיתוח של אסוציאציות על יופי. הספר הזה הוא כמו תערוכת אמנות ענקית שהקשרה הוא אחד, יופי החוצה תקופות וסגנונות, החל מהקלאסיקה היוונית וכלה בפופ ארט המלווה בהסבריו של אקו. הספר גרם לי להרגיש אורח במוזיאון הגדוש והמכביד של אקו האוצר. אני הרגשתי חופשי לבחור את היצירות שהתחברתי אליהן ללא תיווך, או לקרוא את הטקסט של אקו, חלקו טוב ומתחבר עם היצירות, חלקו האחר מרגיש לעיתים מורכב ושאפתני מידי לטעמי, כך גם לגבי הטקסטים, בחרתי לעצמי טעימות, חלקן היו מפתיעות, כמו הסיפור על הנסיך ז'ופרה רודל שהתאהב ברוזנת של טריפולי מבלי שראה אותה אי פעם. הוא יצא למסע צלב במטרה להגיע לאהובתו, אך חלה בדרך, ולמרות זאת הספיק למות בחיקה. חישבו על היופי הכרוך בעצב שיש לאהבה בלתי מושגת.
אקו מציג שאלות פילוסופיות גדולות, מהו יופי, איך הוא מתהווה, האם הוא בטבע, או בראשו של המתבונן, האם יצירת אמנות היא חיקוי לטבע, או שמדובר ביצירה שיש לה יופי העומד בפני עצמו ?
אקו לא קובע עמדה אלא נותן לך לנוע בשפע המידע, בין העמדות והגישות השונות. בקשתי להיכנס לפרדס היופי בתקווה לצאת עם תובנות אינסטנט, אבל אקו לא העניק עבורי את התענוג הזה, הוא הצליח לסבך אותי בסבך מידע שהותיר אותי עם יותר תהיות ושאלות מאשר תשובות, אקו אתגר אותי בנגיעות אינטלקטואליות שסחררו אותי כקרוסלה למושג היופי. בדבר אחד השתכנעתי, היופי האמתי הוא נצחי וחוצה תקופות, יש לו אמת פנימית משלו העומדת במבחן הזמן, כך הרגשתי כשהבטתי בתמונת פלורה של טיציאן והתרגשתי. מומלץ בחום.
