#
1. מצאתי אותו על הספסל.
2. זה הספר הראשון של הסופר שאני קוראת.
3. נטשתי אותו סופית בעמוד 226 מתוך 463 ולא שלא שקלתי את זה קודם.
4. הוא ישוב אל הספסל (או אל מי מכם המעוניין בו, שיעביר לי כתובת ויבטיח שלא יחשוב עלי רעות, ואשלח לו)
בחירה עיוורת שנבחרת על ידי אלכסנדר/אלכס/סשה ואמו מובילה אותם לאחת משתי ספינות, כשהם נמלטים מלנינגרד. ספינה אחת שטה לאנגלייה השנייה לארצות הברית. הם עולים על האחת. אבל ארצ'ר לא מוותר להם – וכותב את הסיפור בשתי גירסאות. כשהגיבורים מגיעים לאנגליה – אז קוראים לבחור סשה וכשהם מגיעים לארה"ב – אז הוא נקרא אלכס. (האם נשארת אלנה בשתי הגירסאות – ומתנהגת בשתיהן באותו שילוב של שמרנות ותקיפות) מסלולי החיים השונים של הגיבור/ים בשתי המדינות ובחינת המדינה ממנה נמלטו – לזה ארצ'ר קורא "רומן היסטורי".
אז מה יש לנו? רעיון חביב, אמנם לא מקורי במיוחד, של מסלולי חיים שונים בעקבות מקריות הבחירה. מבחינת ארצ'ר תחקיר זה לחלשים. הוא דואג שקוראיו יידעו מי הטובים ומי הרעים בסיפור, הרעים האולטימטיביים הם הקומוניסטים. ארצ'ר שופך עליהם קיטון שופכין. רציתי לומר לו, שלקומוניסטים היו מספיק מגרעות אמיתיות, לא מוכרחים להדגים אותם דווקא בפוליטרוק גוץ ושמן, שתיין, עם ריח רע מהפה, מטריד מינית ואנס, משתמש בסמכות לתועלתו האישית וכתוספת הוא גם טמבל... החלק "ההיסטורי" של הסיפור מופיע, (זו דוגמה) בשאלה "למה ארצות הברית צריכה להילחם בוייטנאם?" תשובה: "כי אם ניתן למדינה אחת ליפול (לגוש הקומוניסטי) אחרות יפלו ויסכנו את ארצות הברית" הבנה מדינית עמוקה כמו זו מאפיינת את הסיפור, הדוהר במהירות של 200 קמ"ש על אספלט האירועים של המאה העשרים.
הנה קצת רכילות על הסופר שהוא פורה מאד ורשימת ספריו שתורגמו לעברית די ארוכה. ארצ'ר "אירגן" לעצמו תולדות-חיים מכובדים יותר מאלה בהם חי בפועל. הוא רמז על בית הספר בו (לא) למד, שהיה יוקרתי יותר מזה בו למד בפועל. בזכות קורס לתעודת-הוראה שלמד באוקספורד, הוא טען שהוא "בוגר אוקספורד". היו עוד כמה זוטות, שעל אחת מהן – שבועת שקר – ישב בכלא, מה שחירב לו קריירה כחבר פרלמנט אבל לא פגע, כנראה, בקריירה הספרותית שלו.
המסקנה? אם אתה נוטה לספר סיפורים, למצוא תאורים חליפיים מחמיאים לחייך ולא מתעקש על אמירת אמת, דווקא, אתה כנראה סופר... כל הכבוד, ארצ'ר.


















