ביקורת ספרותית על קוקורו מאת נאטסומה סוסקי
ספר מעולה

---

סוסקי כתב ספר זה ב-1914 וגודלו כנובלה. אין צורך ביותר מזה. גם כך סיפור חיים שלם נמזג פנימה. מדובר ביפן של תחילת המאה העשרים, מדינה היוצאת מסגירות של מאות שנים, בהם לוטשו שוב ושוב מנהגים שונים של בין אדם לחברו, וזה ניכר היטב בספר.
אין בספר שמות כלל. בתחילה אנו מתוודעים לנסיבות ההיכרות בין הסטודנט ל"סֶנְסי", תואר המקביל אולי למעין רב בציבור הדתי או ה"מורי" אצל התימנים. ההיכרות היתה מקרית לגמרי ומאז עד שהמוות יפריד ביניהם.
למרות שזו יפן ותרבותה האניגמטית, הספר נקרא בשטף. חברות שנוצרת בין הסטודנט לסנסי אינה כמובן כזו בין חברים בני גיל, אלא יותר בין צעיר למנטור שלו. שלושה חלקים בספר כשבראשון ההיכרות והחברות, בשני הסטודנט חוזר לכפרו מטוקיו כדי להיות קרוב לאביו החולה והנוטה למות, כשבראשו האמירה של הסנסי, כי עליו לדאוג לשמוע מפי אביו מה חלקו בירושה בטרם זה יעצום את עיניו. הזדמנות כזו לא באה, מכתב מהסנסי כן מגיע. בעקבות מה שנאמר במכתב הסטודנט ממהר לחזור לטוקיו אף כי אביו על ערש דווי. ברכבת הוא קורא מה שהסנסי סירב לספר לו כל זמן היכרותם, בעיקר מי הוא זה הקבור בקבר אליו הסנסי עולה כל חודש ומדוע הסנסי אינו עוסק בדבר לצורך פרנסתו.
החלק השלישי צובט בלב. היפנים, לפחות בעבר, נוקטים בגישה מחמירה בכל מגעיהם החברתיים והמשפחתיים. אין מקום ללהג ריק, כל דבר במקומו ובזמנו. וכך, במכתב אותו קורא הסטודנט ברכבת, הסנסי מספר מה ארע לו בזמן שהוא היה סטודנט ומה הביאו שלא לספר על כך פנים אל פנים.
הכתיבה חסכונית, אך לא מצומצמת מדי, סיפור חיים נפרש לפנינו, כזה היכול לקרות בתרבות המזרח הרחוק בלבד. מרתק.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על קוקורו