ביקורת ספרותית על שככה יהיה לי טוב מאת לולי וינסטון

---

סופי סטאנטון היתה מרוצה מחייה בסך הכל. היא בת שלושים ושש, נשואה לאית'ן, חנון מחשבים שעוסק בפיתוח קודים, יש להם בית עם חצר בעמק הסיליקון , היא עובדת כאשת יחסי ציבור והחיים זרמו. להם על מי מנוחות, עד שהגיע הסרטן ולקח ממנה את אית'ן. וכמו בכל פרידה (בין אם יזומה או כפויה) מטביעה סופי את יגונה, צערה, ושלל תסכוליה בגלונים של גלידות וערימות עוגיות.


היא הולכת ושוקעת, מתכנסת בעצמה כשהשיא היה כשהופיעה לעבודה בחלוק רחצה ונעלי בית מפרווה בדמות ארנבת. כן, כי כשחיים על עוגיות וגלידות ושום בגד כבר לא עולה עליך כנראה שזו האופציה היחידה. כשסופי פוטרה מהעבודה, והבינה שהיא נשארה ללא בעל, עבודה, חברים, ובאופן כללי חיים, החליטה לפתוח דף חדש, ארזה את מטלטליה ועברה לאורגון, שם פתחה דף חדש, המציאה עצמה מחדש, ומהכי תחתית עלתה וטיפסה מעלה, כשתוך כדי נוגע הספר בשלל נושאים: אהבה, אובדן, אלצהיימר, חברות, כן. החומרים מהם מורכבים החיים.


אם חשבתם שהספר עצוב וכזה שמדמיע- אז בדיוק ההפך. הספר מלא בהומור, הומור ציני בריא, מצחיק ויחד עם זאת כן צובט את הלב פה ושם. מי שאוהב את הכתיבה של מריאן קיז וג'ניפר ויינר ייהנה מהספר.

בימי קורונה המוטרפים האלו הספר הזה חייך אותי בלי סוף והרחיק אותי מפרופסור ברבש ואדון סימן טוב ממשרד הבריאות, ורק על אלו -דיינו.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על שככה יהיה לי טוב