ביקורת ספרותית על בית המרגלים - גבריאל אלון #17 מאת דניאל סילבה
ספר בסדר

---

הספר "בית המרגלים" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2020) מאת מחבר ספרי המתח דניאל סילבה עוסק, כמו רבים מספריו, בעלילותיו של גבריאל אלון, רסטורטור נחשב של יצירות ציירי הרנסנס ומתנקש בדימוס בשירות המוסד, המקורב לשועי עולם למן הבית הלבן ועד לכס הקדוש בוותיקן. בניגוד לחלק ממן הבולטים שבסופרי הריגול לסילבה עצמו אין רקע בקהילת המודיעין אלא בעולם העיתונות. הוא סיקר את מלחמת איראן-עיראק ועבד ברשת CNN. בעידודה של אשתו (שבהשפעתה התגייר) כתב את המותחן הראשון שלו, "המרגל שלא ייאמן", אודות קרב מוחות בין המודיעין הגרמני לסוכני הביון הנגדי הבריטי, על רקע הפלישה לנורמנדי. הצלחת הספר הביאה את סילבה להפוך לסופר במשרה מלאה, אולם עיקר ספריו עסקו דווקא בגיבורו המיוסר של סילבה, שיורה, בוכה ומשחזר יצירות אמנות, גבריאל אלון. הסדרה שיצר משלבת מתח ופעולה עם עובדות היסטוריות אודות אמנות ותרבות, מתכון מנצח, כפי שהוכיח בשעתו דן בראון בספרו "צופן דה-וינצ'י" (וכמותו מככבים ספריו ברשימות רבי-המכר של "הניו-יורק טיימס").

הספר הקודם בסדרה הסתיים כאשר בעיצומו של מבצע מתוחכם של המוסד לחיסול צלאח א־דין, קצין מבצעים ורב-מחבלים קטלני ויעיל במיוחד של המדינה האסלאמית (דאעש), הצליח האחרון להפתיע, לתכנן ולהוציא לפועל סדרת פיגועי התאבדות קטלנית בוושינגטון הבירה. הארכי-מחבל, שזהותו אינה ידועה אך ככל הנראה היה בעבר "עבד במוח׳אבראת העיראקי" (עמוד 32), נמלט מבלי להותיר עקבות. "אלא שהיו עוד פיגועים. צלאח א־דין הכה בטורקיה כאוות נפשו — חתונות, אוטובוסים, כיכרות, נמל התעופה העמוס של איסטנבול — וחסידיו במערב אירופה, אלה שהגו את שמו בחרדת קודש כמעט דתית, ביצעו סדרה של פיגועי יחידים והותירו אחריהם שובל של מוות בצרפת, בבלגיה ובגרמניה. אבל משהו גדול עמד בפתח, משהו מתואם, מופע ראווה של טרור שיתחרה באסון שנחת על וושינגטון" (עמוד 17). 

גיבורו הקבוע של סילבה, גבריאל אלון, הוא (כמה נדוש) יליד עמק יזרעאל ובן לניצולי שואה יוצאי גרמניה. אלון גויס לשורות המוסד היישר מהשנה הראשונה באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בידי רב-המרגלים ואיש הפלמ"ח לשעבר ארי שומרון (שדמותו מבוססת ככל הנראה על רפי איתן, איסר הראל ומייק הררי). שומרון, יליד פולין, עלה לפלשתינה "והשתתף במלחמה שפרצה ב-1948, עם הקמת מדינת ישראל. אחרי המלחמה, כשהעולם הערבי נשבע לחסל את המדינה היהודית החדשה עוד בחיתוליה, הצטרף לארגון קטן שיודעי חן כינו אותו "המשרד". אחת המשימות הראשונות שלו היתה לאתר מדענים נאצים שניסו לעזור לשליט מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, לבנות פצצת אטום, ולהתנקש בחייהם. אבל הפעולה שהיתה גולת הכותרת של הישגיו כסוכן לא התבצעה במזרח-התיכון, אלא בפינת רחוב בפרוור תעשייתי של בואנוס איירס בשם סן פרננדו. בלילה גשום במאי 1960 הוא חטף את אדולף אייכמן" (עמוד 283). מאז כיהן פעמיים כראש המוסד והיה המושך בחוטים בביון הישראלי.

בהדרכת שומרון נעשה אלון לאיש מבצעים מיומן, המיישם היטב את שיעורי "שלוף-דרוך-תירה" במהירות הבזק שלימד אותו. שלוש השנים עקבו אלון, בעצמו יוצא יחידה מובחרת של צה"ל, וצוות קטן של סוכני שטח אחר טרפם על פני אירופה והמזרח התיכון. "אוקטובר 1972, פיאצה אניבליאנו ברומא, המשימה הראשונה שלו. מלאך נקמות מחכה ליד מעלית המופעלת במטבעות. מולו מחבל פלסטיני ועל ידיו דם של אחד-עשר ספורטאים ומאמנים ישראלים" (עמוד 82). אלון ירה בו למוות וכך החלה הקריירה האגדתית כמעט שלו. אלי לבון, אחד מחבריו לצוות, נותר לצדו והשגיח עליו "עוד מאז מבצע "זעם האל" (עמוד 15).

בהמשך הביוגרפיה הבדיונית של אלון (שמסתמכת על מבצעים חשאיים שאכן בוצעו בידי לוחמי המוסד והכוחות המיוחדים של צה"ל), הוא שהשתתף בפעולות סיכול ממוקד רבות. בין אלו ניתן למנות את מבצע "הצגת תכלית" בטוניס, באפריל 1988, הפשיטה בה חוסל סגנו של ערפאת, אבו ג'יהאד. "בלילה ההוא גבריאל ועשרים וששה לוחמים מיחידת העילית סיירת מטכ"ל נחתו בחוף בסירות גומי לא הרחק מהווילה של אבו ג'יהאד, ובתום המשימה יצאו מהמדינה בדרך שהגיעו בה" (עמוד 278).

אלון ושומרון הם כמו אב ובן ולכן טבעי ששומרון יבקש ממי שהוא רואה כבנו המאומץ שלא לצאת לשטח עתה כשהוא עומד בראש הארגון. "כשהייתי בדירה ההיא וטיפלתי בזועייתר, אתה ישבת באוטו בפיאצה אניבליאנו."
"הייתי אז ראש ׳מבצעים מיוחדים׳. הייתי אמור להיות בשטח" (עמוד 286), השיב שומרון לאלון. מיותר לציין שאלון סירב להקשיב ורואה בעצמו ראש מוסד מבצעי, שלוקח חלק פעיל בלחימה.

כמו במציאות, גם בספר נדרש המוסד לקחת חלק במערכה לסיכול הצטיידות חזבאללה בטילים מדויקים ארוכי טווח. אלון, עתה ראש המוסד, "לא התלהב במיוחד מהאופי האווירי והטכנולוגי של המבצע הנוכחי. הוא העדיף להתמודד עם האויבים שלו ממרחק של מטר ולא של קילומטר" (עמוד 81). זה לא מפתיע בהתחשב במסלול השירות שלו עצמו. "רחש נשמע ברשת התקשורת המאובטחת, וכעבור שניות אחדות חלף צמד טילים על המסך משמאל לימין. במצלמות האינפרה-אדום נקלטו ההתפוצצויות באור כל כך מסנוור, שגבריאל נאלץ להסב את מבטו. כשצפה שוב במסך, ראה גבר בוער אחד נמלט מהשיירה המופצצת" (עמוד 83).

עלילת הספר, כאמור, נפתחת מספר חודשים לאחר מתקפת הטרור שיזם והוציא לפועל צלאח א־דין על אדמת ארה"ב, גם לונדון מוצאת עצמה תחת מתקפה. יש רק קצה חוט אחד שעשוי להוביל לצלאח א־דין, אחד האנשים העשירים בצרפת, ז'אן־לוּק מַארטֶל. איל ההון הצרפתי הוא לכאורה יזם מרשים אך בפועל הוא סוחר סמים. נקודת התורפה היחידה שלו היא אשת האופנה ואוצרת הגלריה היפיפייה, אוליביה ווטסון הבריטית, שאולי רק אולי אפשר יהיה לגייס ולהפעיל בכדי לחדור לאימפריה של מארטל ודרכה לאתר את קשריו עם סוחרי הסמים בצפון אפריקה, שלהם קשר הדוק לצלאח א־דין.

גם בעלילה הנוכחית נעזר אלון בכריסטופר קלר, חברו ובן דמותו הבריטי. קלר, אשר "שירת ביחידת הקומנדו הבריטית "השירות האווירי המיוחד", ושעד היום לא נשבר השיא שלו במבחן הסיבולת של היחידה" (עמוד 38), נחשב למת לאחר תקרית אש ידידותית במלחמת המפרץ הראשונה ועבד כמתנקש בעבור משפחת פשע מהאי קורסיקה. עוד מצטרפות דמויות מוכרות כמו כמו חברו של אלון כאח לו (מימיהם במבצע "זעם האל"), אלי לבון, איש המעקבים הבלתי נלאה, יעקב רוסמן, "מפעיל הסוכנים לשעבר שהיה עכשיו ראש מבצעים מיוחדים" (עמוד 124) והמתנקש מיכאל אברמוב. בספר הזה הופכים קלר ומיכאל לכוח החוד של גבריאל במצוד אחר צלאח א־דין. "כשמיכאל שירת בסיירת מטכ"ל הוא למד קצת ערבית פלסטינית, שהועילה לו בפשיטות הלילות בעזה, בגדה המערבית ובדרום לבנון" (עמוד 339). שם גם למד את כל אותן מיומנויות שהפכו אותו לאיש מבצעים יעיל כל כך.  

סוס מנצח כאמור, לא מחליפים. ספרו הנוכחי הוא ה-17 שכתב אודות רב-המרגלים הישראלי. הספר מותח וכתוב היטב וככלל מדובר בסדרה עם פוטנציאל ׁ("העריק", הספר התשיעי בסדרה, היה מצוין). המחבר, כמו כשאר אזכר את המערכה החשאית לסיכול העברת אמצעי לחימה לחזבאללה מסוריה, שמנהלת ישראל, כלל בספר הרבה אנקדוטות שאמורות לנטוע בקורא את היותו כמעט מציאותי. בין היתר, תיאר את מוריס פיין ,ראש הסי-איי-איי, כבן דמותו של מייק פומפיאו שבעת כתיבת הספר מונה לראש הסוכנות. על סוכנות הביון המרכזית בעידן טראמפ כתב סילבה שאהדת אנשיה לישראל היא "ההוכחה לכך שעלינו להיזהר במשאלותינו" (עמוד 270), ולא בלי צדק.

מנגד, אם בספר הקודם ניצב אלון לראשונה מזה זמן רב ניצב מול יריב מתוחכם באמת, ששקול לו ולמעלה מזה, הרי שבספר ההמשך דומה שהיריב הקטלני הפך, כמו רבים מקודמיו בסדרה לכזה "שאינו בליגה" של אלון כלל וכלל. זה גם יוצר דיסוננס ופוגם באמינות וגם פוגע במתח. גם הפעם משחזר המחבר את הסוס המנצח שלו מכמעט כל ספרי הסדרה במסגרתו מגייס או מפעיל אלון אישה יפיפייה בכדי לרגל אחר אויבו ולחסלו. זה טריק משומש וסופר ריגול מוכשר היה מנסה להמציא או לתאר (על סמך שיחות שהמחבר טוען שקיים עם אנשי המקצוע בתחום) שיטות נוספות. זו אינה הסיבה היחידה שבגינה סילבה אינו "לה-קארה החדש", כפי שכינה אותו העיתון "שיקגו סן טיימס". 

סילבה אף לא מגיע לרמתם של סופרי מתח ישראליים דוגמת מישקה בן דוד ויונתן דה שליט. כדאי לספר לו שכבר עברו כמעט 47 שנים מאז מבצע "זעם האל" ואלון כבר עבר את גיל 60. הגיל מאט את התרגיל ורק נשאר שאלון יפטיר במרירות שגם הוא כבר "זקן מדי לחרא הזה". בסך הכל ספר חופשה סביר (גם אם חופשה כפויה בבית, בעת מגפת הקורונה). לא מסופר למופת כמו פורסיית, לא דקדקן בפרטים כמו קלנסי, לא מותח כמו בן דוד ואף לא משעשע כמו דב אלפון, ועדיין נחמד מאוד לקריאה בחופי יוון, ספרד או תל-אביב.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על בית המרגלים - גבריאל אלון #17