“היה לי אוסף ציטוטים כדי לעשות בהם שימוש בסקירה הזאת על הספר הזה, אלא שהאתר התעכב השתבש והתערבב ובינתיים החזרתי אותו לספריה בלי לזכור לזלם את העמודים עם הציטוטים החשובים, ועל כן הסקירה הזאת לא תכלול ציטוטים, על אף שהיו לי כאלה. בדרך הסתכלתי על הסקירות שכתבתי על ספרים אחרים של סילבה - מספר 7 ומספר 9 שיצאו לפני חמש עשרה שנים ומשקפים תקופה של מזרח תיכון לפני האביב הערבי ולפני מלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה. בינתיים סיפרו לדניאל סילבה שגר בוושינגטון כמה פרטים על מיקומים אמיתיים בישראל, כולל המיקום האמיתי של משרדי המוסד שהוא בחר לקרוא לו "המשרד" ולמקם בשדרות שאול המלך בתל אביב. עם זאת אני רוצה לספר לו פרט מוכמן שלא סיפרו לו ואולי לא יצא לו לראות בגוגל סטריט וויו: בירושלים יש המון מלונות מלבד מלון המלך דוד. למעשה אם יוצאים ממלון המלך דוד ופונים ימינה במורד הרחוב לכיוון קניון ממילא ואז פונים שמאלה בצומת, מגיעים למלון וולדורף אסטוריה, פרוייקט בניה מרשים שבו השאירו את החזית העתיקה של הבניין, הרסו את כל מה שמאחוריו ובנו מלון יפהפה ויוקרתי. זה אם האורחים שסילבה שולח לישראל רוצים לגוון קצת את זמני השהות שלהם בארץ. עם זאת כמו שאמרתי בסקירות הקודמות, בעיקר אל מול שנאת ישראל הגואה בעולם נחמד לקבל סופר אוהד וגיבור ישראלי עשוי ללא חת. בספר הזה, שהוא מספר 19 בסדרה, התקדמנו קצת עם השנים, אם כי לא עד כדי הכחדת שלטון אסד והחיזבאללה, ואלה הציטוטים שרציתי להוציא מהספר שהוחזר לספרייה בטרם עת. גבריאל אלון הרסטוראטור לעת מצוא כבר נשוי לקיארה המהממת, עדיין גר ברחוב נרקיס, עדיין עובד ב"משרד" אבל הפעם לא תחת ארי שמרון כי הוא עצמו הממונה. קיבל קידום. "הנערה החדשה" היא לא באמת נערה אלא ילדה בת 12, והיא לא באמת חדשה כי אחרי שבועיים שבהם היא לומדת בבית הספר היוקרתי בשוויץ, היא נחטפת ולא רואים אותה יותר. אז שם הספר תמוה. הילדה היא ביתו של יורש העצר הסעודי חאלד בן מוחמד והחוטפים שלה רוצים ממנו משהו, הרבה יותר מכסף. גבריאל אלון נכנס לתמונה ולפעולה מהירה כדרכו. הנערה, או הילדה, יוצאת מהתמונה באמצע הספר, אבל משחק התככים הבינלאומי נמשך. כך שבאמת יש תמיהה עמוקה על שם הספר. ניכר שגם המו"ל חושב ככה ולכן כתב "סילבה" בגדול, "דניאל" ביותר קטן ואת שם הספר בעוד יותר קטן. סיפורי הרקע הטראומתיים של גבריאל אלון חוזרים לתמונה גם כאן, וכך גם יתרונותיה של ישראל הבלתי מנוצחת. וכמו שאמרתי בעבר: גם כשהעלילה בינונית זהות הגיבור מחממת לב.”

“ספר טוב. סוגת ספרי הריגול לא יכולה לקבל אצלי כוכב חמישי ולכן ניתן לומר שבתוך עולם המרגלים והצללים הספר הזה היא בין הטובים. אני מרגיש קצת מבוכה כשמישהו מארץ אחרת כותב על ישראלים מופלאים עם שמות מאד צבריים כמו אלון או גליל. בוודאי שמתארים את תעלולי המוסד כיכולת מדהימה שכל אירגוני הביו בעולם קטנים עלידם. אולי זה נכון, אבל זה קצת מביך אם לא. אז הספר בסדר. יש כאן עלילה וטוויסט מעניין בסופה. ויש כאן נופים כמו בסרטי הריגול הקלאסיים - הדילוג בין הבירות של אירופה לבין תל אביב וניו יורק, ומטוסים פרטיים שממריאים ונוחתים בלי שאף אחד יודע, וגאוני מחשבים שפורצים הכל (אבל רק בצד של הטובים), וגביעי שמפניה. אבל מה שיפה כאן זה הניסיון להתמודד עם הפאשלה והאגדה של הבוגד המושלם - פילבי האנגלי. למצוא עוד משהו שימתח את הסיפור שלו ויעביר אותו לימנו. וזה נחמד. זה נשמע אפילו משכנע. אז שאפו לדניאל סילבה. נחמד, מעניין קצת ויכול להיות אחלה ספר לטיסה ארוכה או בילוי בשמש באי אקזוטי.”

“"- אז למה לא חטפת מטרה אמריקנית? -משתי סיבות. הראשונה והעיקרית היא שהנשיא שלנו לא היה מרשה לי, כי זה כמעט בלי ספק היה מחולל שבר גלוי ביחסים שלנו עם וושינגטון. - והסיבה השנייה? - זו לא השקעה טובה מבחינת זמן ומשאבים. - אתה מוכן להסביר? - בוודאי, אמר איוון ובקולו נשמעה לפתע עליצות. כל העולם יודע שהמדיניות האמריקנית מתנגדת למשא ומתן עם חוטפים ומחבלים. ואילו אתם, הישראלים, מתנהלים אחרת. מפני שאתם מדינה קטנה החיים יקרים לכם מאוד. זאת אומרת שכשחיי חפים מפשע נמצאים על כף המאזניים, אתם רצים מיד לשאת ולתת. אלוהים, אתם הרי מוכניל למסור עשרות רוצחים מורשעים כדי לקבל בחזרה גופות של חיילים מתים. אהבת החיים שלכם הופכת אתכם לעם חלש, אלון, מאז ומתמיד" === זה ספר תשיעי בסדרת גבריאל אלון, ושני שאני קוראת. כמו הקודם שקראתי והיה השביעי בסדרה, גם זה לא כזה ספר ששמח לקרוא אחרי השבעה באוקטובר, ולא רק בגלל הציטוט שכתבתי למעלה. גבריאל אלון, רסטורטור של יצירות אומנות במקצועו, איש מודיעין ביון של "המשרד", כלומר המוסד, בהכשרתו, ונשוי טרי במצבו המשפחתי, מוקפץ עם רעייתו הטרייה קיארה שגם היא סוכנת בין ישראלית לסייע לאחר שגילו שסוכן ביון רוסי שערק נעלם פתאום. גרגרי בולגנוב היה חבר טוב של אלון ולמרות המעורבות הרגשית שלו הוא נכנס לחקירה ולפעולה, ואז מגלה שהוא מעורב הרבה יותר ממה שחשב.להבדיל מהספר הקודם העלילה של הספר הזה אומנם קצבית, אבל גם מופרכת כמעט בכל אחד מהשלבים שלה. ושימו לב לסוגה, זה מותחן ריגול, לא ספר פנטזיה ולכן המופרכות פוגעת בהנאה ולא עוזרת לה. אם זה ספר מספר 9, לא ברור מאיפה הוא גירד עלילות לעוד שנים עשר ספרים אחרים בסדרה. להלן דברים על ישראל שצריך לספר לדניאל סילבה: אנשים בירושלים כבר לא קוברים בהר הזיתים, כי כבר אין שם כמעט מקום, במקום זה יש הר מפלצתי וייעודי בכניסה לעיר. בנוסף יש עוד מלונות בירושלים מלבד מלון המלך דוד, ביניהם אחד לא רחוק משם ושמו וולדורף אסטוריה והוא מתאים לאירוחים מיוחדים. משרדי "המוסד" כבר לא שוכנים בשדרות שאול המלך בתל אביב, וכשישראלי ממספרים חדרים בבניין משרדי הם בדרך כלל לא עושים את זה תוך שימוש באותיות באנגלית. טבריה היא עיר ענייה ומוזנחת ואנשים שמעוניינים בוילות פסטורליות קרוב לחוף ים עושים את זה בקיסריה ולא בכינרת. אז סילבה אוהד ישראל גדול, וזה כיף לראות בתוך כל הים האנטישמי העכור, וזה מה שהעניק לו את הכוכב השלישי, למרות שהייתי ממליצה לו להעמיק את התחקיר שלו קצת יותר.”

“הספר "הצ׳לנית" (הוצאת כנרת־זמורה־דביר, 2025) מאת מחבר ספרי המתח דניאל סילבה עוסק, כמו רבים מספריו, בעלילותיו של גבריאל אלון, רסטורטור נחשב של יצירות ציירי הרנסנס ומתנקש בדימוס בשירות המוסד, המקורב לשועי עולם למן הבית הלבן ועד לכס הקדוש בוותיקן. בספריו קושר סילבה כמעט כדרך קבע בין נאצים (ישנים וחדשים), אוליגרכים רוסים הסוחרים בנשק וקבוצות טרור אסלאמיסטיות קיצוניות. לאלו מתווספים שלל סופרלטיבים ציוניים שאופייניים כל־כך למי שמביט על ישראל מבחוץ ונעדר כל ציניות וביקורתיות המחייבת את העוסקים בתחום. אלון, הוא (כמה נדוש) יליד עמק יזרעאל ובן לניצולי שואה יוצאי גרמניה, יוצא יחידה מובחרת. בספטמבר 1972, שעות ספורות לאחר טבח הספורטאים במינכן הורתה ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר לרב־המרגלים האגדי ארי שומרון (שדמותו מבוססת ככל הנראה על רפי איתן, איסר הראל ומייק הררי), יליד פולין ששירת בפלמ"ח בזמן מלחמת העצמאות וחטף בשעתו את "אדולף אייכמן ברחוב חשוך בארגנטינה"149 (עמ׳ ), להוציא לפועל את מבצע "זעם האל" לחיסול המחבלים המעורבים. לילדיו סיפר לימים כי "הוא היה פעם חייל, אבל לא חייל טוב במיוחד. כשהשתחרר מצה"ל, התקבל ללימודים באקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל" והחל בהכשרתו הרשמית כצייר. אבל בסתיו 1972, אחרי מתקפת הטרור על הכפר האולימפי במינכן, ארי שומרון, שהילידים כינו אותו סבא, ביקש ממנו ליטול חלק במבצע שנודע בכינוי "זעם האל". הוא לא סיפר לילדים שהרג אישית שישה מחברי החוליה של "אש"ף" שהיתה אחראית למתקפה, או שכאשר התאפשר ירה בהם אחת־עשרה פעמים" (עמ׳ 38).  עלילת הספר נפתחת לאחר שאין ההון הרוסי ויקטור אורלוב, החי בגלות בלונדון ונלחם משם ללא לאות במושחתים שהשתלטו על הקרמלין, נרצח במה שנראה כעבודה של שירות הביון הרוסי. אורלוב היה חברו של ראש המוסד אלון ולכן אין פלא שאלון נרתם לסייל ל־MI6 לאתר את מי שעמד מאחורי החיסול. הפעם ניצב מול אלון שירות ביון פרטי שזומם לזרוע כאוס בארצות הברית ולהותיר את רוסיה כמעצמה יחידה בלתי מעורערת. גם הפעם נעזר אלון בכריסטופר קלר, חברו ובן דמותו הבריטי, יוצא יחידת העילית שירות האוויר המיוחד (SAS), ובדמויות מוכרות כמו כמו חברו של אלון כאח לו (מימיהם במבצע "זעם האל"), אלי לבון, איש המעקבים הבלתי נלאה, יעקב רוסמן, מפעיל סוכנים לשעבר וראש האגף למבצעים מיוחדים והמתנקש מיכאל אברמוב, יוצא סיירת מטכ"ל. בהופעות אורח ואיזכורים יעלו ויבואו גם שאר גיבורי סדרת הספרים ובהם בכירי ממשל בריטיים ואמריקניים וצרפתיים, בכירים בשירותי הביון של מדינות ואפילו נשיא רוסיה עצמו. העלילה משלבת מתח ופעולה ומבוססת על אירועים שקרו. זהו מתכון מנצח שלפיו פעלו כל המאסטרים בז׳אנר ובהם קלנסי ופורסיית׳, ואפילו הבולטים בזירה המקומית בן־דוד, דונביץ׳, אלפון, אדלמן, דה־שליט, רייכר־עתיר וטיומקין. כך למשל, דומה שמוריס פיין, מנהל ה־CIA בספר, נוצר בדמותו של מייק פומפיאו, ובין מהלך כזה או אחר בפרשייה שמנהל אלון כנגד נשיא רוסיה ואנשיו הוא תוארה גם המערכה הישראלית כנגד תוכנית הגרעין האיראנית. "מוחסן פחריזאדה טען שהוא אינו אלא פרופסור זוטר לפיזיקה באוניברסיטת "האימאם חוסיין" במרכז טהרן. לאמיתו של דבר הוא היה פקיד־רם־דרג במשרד ההגנה האיראני, קצין בכיר במשמרות המהפכה וראש תוכנית הגרעין האיראנית. ארבעת המדענים הבכירים שלו נפלו קורבן למוות אלים מידי מתנקשים של המשרד. אבל פחריזאדה, שגר במתחם מוקף חומה והסתובב תמיד עם יחידה גדולה של שומרי ראש, שרד כמה ניסיונות התנקשות. אלא שמזלו הטוב אזל ביום שישי האחרון בנובמבר 2020, על כביש סמוך לעיירה אבסארד. המבצע, שתוכנן במשך חודשים, התנהל בדייקנות של רביעיית כלי קשת של היידן. עם רדת הלילה חמק צוות החיסול של המשרד, שמנה תריסר איש, ויצא מתחומי המדינה, שעה שהמאור הגדול של תוכנית הגרעין האיראנית שכב מת בארונו, עטוף בתכריכים" (עמ׳ 255). סילבה ציין כי "גבריאל חלש על ההתנקשות בפחריזאדה ממרכז המבצעים" (עמ׳ 255). ברקע מצויים מגפת הקורונה ודמדומי כהונתו הראשונה של דונלד טראמפ כנשיא על האפיזודות המטרידות שבה ובכלל זה אירועי הקפיטול והרמיזות לפיהן יתכן והנשיא הופעל בידי הקרמלין. אבל האמת היא שלמרות שסילבה פעל לאור המתכון בדייקנות הביצוע הפעם לא כל כך מוצלח. ראשית, משום שהעלילה לא מותחת. שוב אנו קוראים על אישה יפה בעלת כישרון אמנותי ומקצועי גדול, כמו תמיד היא רווקה עם לב שבור, שאותה גייס אלון, אימן והחדיר לארגונו של הנבל התורן. זה טריק שחוק ומשעמם. ובכלל מי שהגה אותו היה בכלל הכוהן הגדול של ספרות הריגול, הסופר הבריטי ג׳ון לה־קארה בספרו אודות הסכסוך הישראלי־פלסטיני, "המתופפת הקטנה". סילבה העתיק ולא חדל מלהשתמש. שנית, אף שנחמד לקרוא על אלון העשוי ללא חת, הניצב אל מול הסכנה אבל כדאי גם לספר למחבר שכבר עברו מעל 50 שנים מאז מבצע "זעם האל" ואלון כבר עבר את גיל 70. הגיל מאט את התרגיל ורק נשאר שאלון יפטיר במרירות שגם הוא כבר "זקן מדי לחרא הזה". העלילה מופרכת אפילו בהשוואה לבדיונות שמופיעים בספרי ריגול. למרות שלסילבה יש יכולות מוכחות בתחום (המותחן "המרגל שלא ייאמן" היה נהדר וגם "העריק" בסדרת גבריאל אלון היה מצוין) מצאתי את הספר משעמם. הסיפור לא מסופר למופת כמו פורסיית׳, לא קפדן בפרטים הקטנים כקלנסי, לא מותח ומעמיק כמו בן־דוד ואף לא משעשע כמו דב אלפון. מיותר.”

“היה לי אוסף ציטוטים כדי לעשות בהם שימוש בסקירה הזאת על הספר הזה, אלא שהאתר התעכב השתבש והתערבב ובינתיים החזרתי אותו לספריה בלי לזכור לזלם את העמודים עם הציטוטים החשובים, ועל כן הסקירה הזאת לא תכלול ציטוטים, על אף שהיו לי כאלה. בדרך הסתכלתי על הסקירות שכתבתי על ספרים אחרים של סילבה - מספר 7 ומספר 9 שיצאו לפני חמש עשרה שנים ומשקפים תקופה של מזרח תיכון לפני האביב הערבי ולפני מלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה. בינתיים סיפרו לדניאל סילבה שגר בוושינגטון כמה פרטים על מיקומים אמיתיים בישראל, כולל המיקום האמיתי של משרדי המוסד שהוא בחר לקרוא לו "המשרד" ולמקם בשדרות שאול המלך בתל אביב. עם זאת אני רוצה לספר לו פרט מוכמן שלא סיפרו לו ואולי לא יצא לו לראות בגוגל סטריט וויו: בירושלים יש המון מלונות מלבד מלון המלך דוד. למעשה אם יוצאים ממלון המלך דוד ופונים ימינה במורד הרחוב לכיוון קניון ממילא ואז פונים שמאלה בצומת, מגיעים למלון וולדורף אסטוריה, פרוייקט בניה מרשים שבו השאירו את החזית העתיקה של הבניין, הרסו את כל מה שמאחוריו ובנו מלון יפהפה ויוקרתי. זה אם האורחים שסילבה שולח לישראל רוצים לגוון קצת את זמני השהות שלהם בארץ. עם זאת כמו שאמרתי בסקירות הקודמות, בעיקר אל מול שנאת ישראל הגואה בעולם נחמד לקבל סופר אוהד וגיבור ישראלי עשוי ללא חת. בספר הזה, שהוא מספר 19 בסדרה, התקדמנו קצת עם השנים, אם כי לא עד כדי הכחדת שלטון אסד והחיזבאללה, ואלה הציטוטים שרציתי להוציא מהספר שהוחזר לספרייה בטרם עת. גבריאל אלון הרסטוראטור לעת מצוא כבר נשוי לקיארה המהממת, עדיין גר ברחוב נרקיס, עדיין עובד ב"משרד" אבל הפעם לא תחת ארי שמרון כי הוא עצמו הממונה. קיבל קידום. "הנערה החדשה" היא לא באמת נערה אלא ילדה בת 12, והיא לא באמת חדשה כי אחרי שבועיים שבהם היא לומדת בבית הספר היוקרתי בשוויץ, היא נחטפת ולא רואים אותה יותר. אז שם הספר תמוה. הילדה היא ביתו של יורש העצר הסעודי חאלד בן מוחמד והחוטפים שלה רוצים ממנו משהו, הרבה יותר מכסף. גבריאל אלון נכנס לתמונה ולפעולה מהירה כדרכו. הנערה, או הילדה, יוצאת מהתמונה באמצע הספר, אבל משחק התככים הבינלאומי נמשך. כך שבאמת יש תמיהה עמוקה על שם הספר. ניכר שגם המו"ל חושב ככה ולכן כתב "סילבה" בגדול, "דניאל" ביותר קטן ואת שם הספר בעוד יותר קטן. סיפורי הרקע הטראומתיים של גבריאל אלון חוזרים לתמונה גם כאן, וכך גם יתרונותיה של ישראל הבלתי מנוצחת. וכמו שאמרתי בעבר: גם כשהעלילה בינונית זהות הגיבור מחממת לב.”

“ספר טוב. סוגת ספרי הריגול לא יכולה לקבל אצלי כוכב חמישי ולכן ניתן לומר שבתוך עולם המרגלים והצללים הספר הזה היא בין הטובים. אני מרגיש קצת מבוכה כשמישהו מארץ אחרת כותב על ישראלים מופלאים עם שמות מאד צבריים כמו אלון או גליל. בוודאי שמתארים את תעלולי המוסד כיכולת מדהימה שכל אירגוני הביו בעולם קטנים עלידם. אולי זה נכון, אבל זה קצת מביך אם לא. אז הספר בסדר. יש כאן עלילה וטוויסט מעניין בסופה. ויש כאן נופים כמו בסרטי הריגול הקלאסיים - הדילוג בין הבירות של אירופה לבין תל אביב וניו יורק, ומטוסים פרטיים שממריאים ונוחתים בלי שאף אחד יודע, וגאוני מחשבים שפורצים הכל (אבל רק בצד של הטובים), וגביעי שמפניה. אבל מה שיפה כאן זה הניסיון להתמודד עם הפאשלה והאגדה של הבוגד המושלם - פילבי האנגלי. למצוא עוד משהו שימתח את הסיפור שלו ויעביר אותו לימנו. וזה נחמד. זה נשמע אפילו משכנע. אז שאפו לדניאל סילבה. נחמד, מעניין קצת ויכול להיות אחלה ספר לטיסה ארוכה או בילוי בשמש באי אקזוטי.”

“"- אז למה לא חטפת מטרה אמריקנית? -משתי סיבות. הראשונה והעיקרית היא שהנשיא שלנו לא היה מרשה לי, כי זה כמעט בלי ספק היה מחולל שבר גלוי ביחסים שלנו עם וושינגטון. - והסיבה השנייה? - זו לא השקעה טובה מבחינת זמן ומשאבים. - אתה מוכן להסביר? - בוודאי, אמר איוון ובקולו נשמעה לפתע עליצות. כל העולם יודע שהמדיניות האמריקנית מתנגדת למשא ומתן עם חוטפים ומחבלים. ואילו אתם, הישראלים, מתנהלים אחרת. מפני שאתם מדינה קטנה החיים יקרים לכם מאוד. זאת אומרת שכשחיי חפים מפשע נמצאים על כף המאזניים, אתם רצים מיד לשאת ולתת. אלוהים, אתם הרי מוכניל למסור עשרות רוצחים מורשעים כדי לקבל בחזרה גופות של חיילים מתים. אהבת החיים שלכם הופכת אתכם לעם חלש, אלון, מאז ומתמיד" === זה ספר תשיעי בסדרת גבריאל אלון, ושני שאני קוראת. כמו הקודם שקראתי והיה השביעי בסדרה, גם זה לא כזה ספר ששמח לקרוא אחרי השבעה באוקטובר, ולא רק בגלל הציטוט שכתבתי למעלה. גבריאל אלון, רסטורטור של יצירות אומנות במקצועו, איש מודיעין ביון של "המשרד", כלומר המוסד, בהכשרתו, ונשוי טרי במצבו המשפחתי, מוקפץ עם רעייתו הטרייה קיארה שגם היא סוכנת בין ישראלית לסייע לאחר שגילו שסוכן ביון רוסי שערק נעלם פתאום. גרגרי בולגנוב היה חבר טוב של אלון ולמרות המעורבות הרגשית שלו הוא נכנס לחקירה ולפעולה, ואז מגלה שהוא מעורב הרבה יותר ממה שחשב.להבדיל מהספר הקודם העלילה של הספר הזה אומנם קצבית, אבל גם מופרכת כמעט בכל אחד מהשלבים שלה. ושימו לב לסוגה, זה מותחן ריגול, לא ספר פנטזיה ולכן המופרכות פוגעת בהנאה ולא עוזרת לה. אם זה ספר מספר 9, לא ברור מאיפה הוא גירד עלילות לעוד שנים עשר ספרים אחרים בסדרה. להלן דברים על ישראל שצריך לספר לדניאל סילבה: אנשים בירושלים כבר לא קוברים בהר הזיתים, כי כבר אין שם כמעט מקום, במקום זה יש הר מפלצתי וייעודי בכניסה לעיר. בנוסף יש עוד מלונות בירושלים מלבד מלון המלך דוד, ביניהם אחד לא רחוק משם ושמו וולדורף אסטוריה והוא מתאים לאירוחים מיוחדים. משרדי "המוסד" כבר לא שוכנים בשדרות שאול המלך בתל אביב, וכשישראלי ממספרים חדרים בבניין משרדי הם בדרך כלל לא עושים את זה תוך שימוש באותיות באנגלית. טבריה היא עיר ענייה ומוזנחת ואנשים שמעוניינים בוילות פסטורליות קרוב לחוף ים עושים את זה בקיסריה ולא בכינרת. אז סילבה אוהד ישראל גדול, וזה כיף לראות בתוך כל הים האנטישמי העכור, וזה מה שהעניק לו את הכוכב השלישי, למרות שהייתי ממליצה לו להעמיק את התחקיר שלו קצת יותר.”

“הספר "הצ׳לנית" (הוצאת כנרת־זמורה־דביר, 2025) מאת מחבר ספרי המתח דניאל סילבה עוסק, כמו רבים מספריו, בעלילותיו של גבריאל אלון, רסטורטור נחשב של יצירות ציירי הרנסנס ומתנקש בדימוס בשירות המוסד, המקורב לשועי עולם למן הבית הלבן ועד לכס הקדוש בוותיקן. בספריו קושר סילבה כמעט כדרך קבע בין נאצים (ישנים וחדשים), אוליגרכים רוסים הסוחרים בנשק וקבוצות טרור אסלאמיסטיות קיצוניות. לאלו מתווספים שלל סופרלטיבים ציוניים שאופייניים כל־כך למי שמביט על ישראל מבחוץ ונעדר כל ציניות וביקורתיות המחייבת את העוסקים בתחום. אלון, הוא (כמה נדוש) יליד עמק יזרעאל ובן לניצולי שואה יוצאי גרמניה, יוצא יחידה מובחרת. בספטמבר 1972, שעות ספורות לאחר טבח הספורטאים במינכן הורתה ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר לרב־המרגלים האגדי ארי שומרון (שדמותו מבוססת ככל הנראה על רפי איתן, איסר הראל ומייק הררי), יליד פולין ששירת בפלמ"ח בזמן מלחמת העצמאות וחטף בשעתו את "אדולף אייכמן ברחוב חשוך בארגנטינה"149 (עמ׳ ), להוציא לפועל את מבצע "זעם האל" לחיסול המחבלים המעורבים. לילדיו סיפר לימים כי "הוא היה פעם חייל, אבל לא חייל טוב במיוחד. כשהשתחרר מצה"ל, התקבל ללימודים באקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל" והחל בהכשרתו הרשמית כצייר. אבל בסתיו 1972, אחרי מתקפת הטרור על הכפר האולימפי במינכן, ארי שומרון, שהילידים כינו אותו סבא, ביקש ממנו ליטול חלק במבצע שנודע בכינוי "זעם האל". הוא לא סיפר לילדים שהרג אישית שישה מחברי החוליה של "אש"ף" שהיתה אחראית למתקפה, או שכאשר התאפשר ירה בהם אחת־עשרה פעמים" (עמ׳ 38).  עלילת הספר נפתחת לאחר שאין ההון הרוסי ויקטור אורלוב, החי בגלות בלונדון ונלחם משם ללא לאות במושחתים שהשתלטו על הקרמלין, נרצח במה שנראה כעבודה של שירות הביון הרוסי. אורלוב היה חברו של ראש המוסד אלון ולכן אין פלא שאלון נרתם לסייל ל־MI6 לאתר את מי שעמד מאחורי החיסול. הפעם ניצב מול אלון שירות ביון פרטי שזומם לזרוע כאוס בארצות הברית ולהותיר את רוסיה כמעצמה יחידה בלתי מעורערת. גם הפעם נעזר אלון בכריסטופר קלר, חברו ובן דמותו הבריטי, יוצא יחידת העילית שירות האוויר המיוחד (SAS), ובדמויות מוכרות כמו כמו חברו של אלון כאח לו (מימיהם במבצע "זעם האל"), אלי לבון, איש המעקבים הבלתי נלאה, יעקב רוסמן, מפעיל סוכנים לשעבר וראש האגף למבצעים מיוחדים והמתנקש מיכאל אברמוב, יוצא סיירת מטכ"ל. בהופעות אורח ואיזכורים יעלו ויבואו גם שאר גיבורי סדרת הספרים ובהם בכירי ממשל בריטיים ואמריקניים וצרפתיים, בכירים בשירותי הביון של מדינות ואפילו נשיא רוסיה עצמו. העלילה משלבת מתח ופעולה ומבוססת על אירועים שקרו. זהו מתכון מנצח שלפיו פעלו כל המאסטרים בז׳אנר ובהם קלנסי ופורסיית׳, ואפילו הבולטים בזירה המקומית בן־דוד, דונביץ׳, אלפון, אדלמן, דה־שליט, רייכר־עתיר וטיומקין. כך למשל, דומה שמוריס פיין, מנהל ה־CIA בספר, נוצר בדמותו של מייק פומפיאו, ובין מהלך כזה או אחר בפרשייה שמנהל אלון כנגד נשיא רוסיה ואנשיו הוא תוארה גם המערכה הישראלית כנגד תוכנית הגרעין האיראנית. "מוחסן פחריזאדה טען שהוא אינו אלא פרופסור זוטר לפיזיקה באוניברסיטת "האימאם חוסיין" במרכז טהרן. לאמיתו של דבר הוא היה פקיד־רם־דרג במשרד ההגנה האיראני, קצין בכיר במשמרות המהפכה וראש תוכנית הגרעין האיראנית. ארבעת המדענים הבכירים שלו נפלו קורבן למוות אלים מידי מתנקשים של המשרד. אבל פחריזאדה, שגר במתחם מוקף חומה והסתובב תמיד עם יחידה גדולה של שומרי ראש, שרד כמה ניסיונות התנקשות. אלא שמזלו הטוב אזל ביום שישי האחרון בנובמבר 2020, על כביש סמוך לעיירה אבסארד. המבצע, שתוכנן במשך חודשים, התנהל בדייקנות של רביעיית כלי קשת של היידן. עם רדת הלילה חמק צוות החיסול של המשרד, שמנה תריסר איש, ויצא מתחומי המדינה, שעה שהמאור הגדול של תוכנית הגרעין האיראנית שכב מת בארונו, עטוף בתכריכים" (עמ׳ 255). סילבה ציין כי "גבריאל חלש על ההתנקשות בפחריזאדה ממרכז המבצעים" (עמ׳ 255). ברקע מצויים מגפת הקורונה ודמדומי כהונתו הראשונה של דונלד טראמפ כנשיא על האפיזודות המטרידות שבה ובכלל זה אירועי הקפיטול והרמיזות לפיהן יתכן והנשיא הופעל בידי הקרמלין. אבל האמת היא שלמרות שסילבה פעל לאור המתכון בדייקנות הביצוע הפעם לא כל כך מוצלח. ראשית, משום שהעלילה לא מותחת. שוב אנו קוראים על אישה יפה בעלת כישרון אמנותי ומקצועי גדול, כמו תמיד היא רווקה עם לב שבור, שאותה גייס אלון, אימן והחדיר לארגונו של הנבל התורן. זה טריק שחוק ומשעמם. ובכלל מי שהגה אותו היה בכלל הכוהן הגדול של ספרות הריגול, הסופר הבריטי ג׳ון לה־קארה בספרו אודות הסכסוך הישראלי־פלסטיני, "המתופפת הקטנה". סילבה העתיק ולא חדל מלהשתמש. שנית, אף שנחמד לקרוא על אלון העשוי ללא חת, הניצב אל מול הסכנה אבל כדאי גם לספר למחבר שכבר עברו מעל 50 שנים מאז מבצע "זעם האל" ואלון כבר עבר את גיל 70. הגיל מאט את התרגיל ורק נשאר שאלון יפטיר במרירות שגם הוא כבר "זקן מדי לחרא הזה". העלילה מופרכת אפילו בהשוואה לבדיונות שמופיעים בספרי ריגול. למרות שלסילבה יש יכולות מוכחות בתחום (המותחן "המרגל שלא ייאמן" היה נהדר וגם "העריק" בסדרת גבריאל אלון היה מצוין) מצאתי את הספר משעמם. הסיפור לא מסופר למופת כמו פורסיית׳, לא קפדן בפרטים הקטנים כקלנסי, לא מותח ומעמיק כמו בן־דוד ואף לא משעשע כמו דב אלפון. מיותר.”