בעידן שלנו, נדמה שהסטואיקנים לא היו שורדים. אנחנו בעידן שבו מדגישים כי חשוב לפרוק את הכאב, להתמרר מדי פעם זה בסדר. לא לתמיד, אבל זו לא בושה לחשוף את העובדה שאת/ה פגיע/ה. ובו בזמן, הרבה דברים מהגיגיו למי שנחשב כאחד השליטים הנאורים ביותר בתולדות האנושות, רלוונטיים אלינו גם אם זה נדמה מובן מאליו.

מרקוס אורליוס פורש את משנתו כלפי החיים. לא מדובר בפילוסופיה אבסטרקטית, אלא במעין מדריך לחיים טובים. מה שהיה נחוץ לאורליוס שהרגיש שהפילוסופיה עזרה לו להתמודד עם קשיי החיים. ולא חסרו לו. בזמן מלחמות אכזריות שקובעות את גורל האימפריה הרומית מול שבטים גרמאניים, מרקוס אורליוס התעסק גם במשמעותו של אדם בעולם, עשיית טוב כלפי הזולת, נתינת זמן לעצמך ולסגת מן העולם, אבל לא לברוח ממנו טוטאלית. כמובן שגם עיקרי הסטואה במובן של להיות חסון מכל אתגרים וקשיים.

אבל הרבה מהדברים פה מתכתבים באופן מרהיב עם פילוסופיה יהודית. פרקי אבות, קהלת, אפילו שפינוזה במובן שהאלוהות מצויה בחוכמה האנושית. בעוד לא הייתי מיישם כל דבר, אני מודה שההרהורים של אורליוס נחוצים וטובים, כאילו כל עמוד שפתחתי הרגיש שעונה לי על בעיה שהייתי מצוי בה בעת קריאת הטקסט. נכון שלא הכול שם התיישן טוב במובן של אורליוס, כי איך אפשר לדבר על אהבת הזולת כשהבן אדם השליך נוצרים לחיות טרף? אבל בכל מקרה, בימינו אנו יש הרבה מה ללמוד ממרקוס אורליוס. לחיים טיפה יותר שלווים ופרודוקטיביים ובו בזאת גם שרויים מעבר.

ספר זה מהווה היכרות עמוקה ועניינית לפילוסופיה הסטואית מתוך מבטו הייחודי של קיסר רומי המצליח להביע את מחשבותיו בצורה הנראית רלוונטית ביותר לחיינו היום.
הספר מפרט את עקרונות הסטואיזם כפי שבאים לידי ביטוי בחייו של קיסר רומי, תוך התייחסות ציורית - אך באופן שנוטה לחזור על עצמו - על מעמדו של האדם בעולם.
הקריאה עצמה מהנה לרוב אך לעיתים גם מעייפת בעקבות חזרתיות הרעיונות והאופן בו הם מוצגים באופן סתום לעיתים.
לסיכום, לכל אדם המתעניין בפילוסופיה ובסטואיזם בפרט זהו ספר חובה.

מרקוס אורליוס היה קיסר פילוסוף ולוחם, הוא נהפך לקיסר בשנות הארבעים שלו ומאז היה שרוי במלחמות שונות עד מותו. חלק מהדברים הנאמרים בספר הפתיעו אותי בצניעותם, רמת האיפוק שלהם והחשיבה הצלולה הנובעת מנבכיהם. קצת מהרעיונות שאהבתי בספר:

- הרעיון של לא ללמוד בבתי ספר ציבוריים אלא אצל מורים פרטיים.
- הרעיון של ריסון עצמי וחשיבה חדה וממוקדת לנוכח הנסיבות והאירועים הפוקדים אותי בחיי.
- הרעיון שהכל חולף בסוף.

מבחר אפוריזמים קצרים:

- ''מה רבים האנשים, אשר עמם באתי לעולם והם כבר יצאו ממנו!'' (עמ' 95, ספר שישי, אפוריזמם 56).
- ''אהוב אך ורק את הקורה לך ואת מנת גורלך. כלום ישנו דבר מה נאה מכך?'' (עמ' 107, ספר שביעי, אפוריזמם 57).
- ''אל תתרשל במעשיך, אל תהא פזור דעת בשיחותיך ואל יהיו מחשבותיך נודדות. אל תסתגר בנבכי נפשך ובה בעת אל תדהדר בגאווה: אל יהיו חייך נטולי פנאי.'' (עמ' 125, ספר שביעי, אפוריזם 51).

השפה גבוהה ויפה, העניין של חלוקת יצירת המופת הזאת לשניים עשר ספרים ומאות אפוריזמים הוא נהדר לדעתי, זאת היא שיטת הכתיבה האהובה עליי ואכן ניטשה, בלז פסקל ורבים אחרים נהגו לכתוב לפי השיטה הזאת. ספר טוב וגדוש ברעיונות עד אינספור, שיכול לצנן את היומרות והגאווה הגבוהה מידי לפעמים שיש לנו על עצמנו ועל סביבתנו.