ביקורת ספרותית על הסיפור האמריקאי הקלאסי - ספריה לעם #633 מאת משה רון

---

"הסיפור האמריקאי הקלאסי", מאגד שורה של סופרים קנונים אמריקאים (מהמאות ה-19וה-20).

בסיפור של אדגר אלן פו- "כתב יד שנימצא בבקבוק", הגיבור נטול השם הוא ימאי ותיק:
"אחרי שביליתי שנים רבות בנסיעות בניכר, הפלגתי בשנת –18 מנמל בטוויה, שבאי העשיר ורב-האוכלוסים יאווה, במסע אל הארכיפלג של איי סונדה. יצאתי לשם כנוסע- בלי שום סיבה חוץ ממין אי שקט עצבני, שרדף אותי כשד. כלי השי השייט שלנו היה אונייה יפהפייה של כארבע מאות טונה, מחוזקת בנחות ובנויה בבומביי מעץ טיק מלברי. היא הייתה טעונה צמר גפן ושמן מאיי לקריב. היו על סיפוננו גם סיבים של אגוזי קוקוס, סוכר תמרים, חמאה הודית, אגוזי קוקוס וכמה תיבות של אופיום. ההחסנה נעשתה ברשלנות ומשום כך החריקה הספינה" (ע"מ 44). הספינה שהגיבור עולה עלייה מטלטלת לאורך הדרך.הסתכלתי בקורות של האונייה. היא בנויה מחומר שהוא זר לי. יש לעץ איזו איכות מיוחדת, העושה אותו, לדעתי, לא מתאים למטרה ששימש לה. כוונתי לנקבוביות היתרה שלו, בלא קשר למצבו אכול התולעים, שהוא תוצאה של שיט בימים האלה, וחוץ מן הריקבון שבא מן היושן. אולי תראה זו דעה קצת מוזרה יותר מדי, אבל היו לו לעץ הזה כל התכונות של האלון הספרדי, אילו נופח האלון הספרדי באמצעים לא טבעיים כשקראתי את המשפט הקודם עלתה בזיכרוני בבהירות שנינה מוזרה של ספן הולנדי זקן וסחף רוחות. "זה בטוח" נהג לומר, כשהתעורר איזה ספק לגבי אמתות דבריו, בטוח כמו שיש ים שהאונייה תגדל בו במידותיה כמו גופו החי של הימאי" (ע"מ 52). "האונייה וכל אשר בה ספוגים רוח שיבה. אנשי הצוות גולשים לכאן ולכאן כרוחות רפאים של דורות שהיו ואינם; בעינהם להיטות ומבוכה; וכשאצבעותיהם נקרות לי בדרכי באורם האכזרי של פנסי הקרב, אני חש כמו שלא חשתי, אף כי כל חיי אני סוחר בעתיקות וספגתי את צלליהם של עמודים שקרסו בבעלבק ובתדמור ובפרספוליס, עד שגם נשמתי שלי נעשתה חורבה". (ע"מ 54).אנשי הצוות מתהלכים על הסיפון בצעדים לא שקטים ,נרעדים, אבל פניהם מביעים כמיהה לתקווה יותר מאדישות של ייאוש. לפי שעה הרוח עדיין נושבת באחורינו, ומאחר שאנו מניפים המון מפרשים, האונייה ממש מורמת לעתים מתוך הים- הוי, אימה ופחד! פתאום נפער הקרח מימין, ומשמאל, ואנו מסתחררים ומתערבלים, חגים במעגלים, סביב-סביב לזירה ענקית שראשי חומותיה נעלמים בחשכה ובמרחק. זמן מועט יישאר להרהר בגורלי- המעגלים הולכים וצרים- אנו שוקעים במהירות לתוך המערבולת- ולקול שאדותיהם, נהמותיהם ורעמם של האוקיינוס והסופה האונייה מזדעזעת – הו, אלי!-וצוללת. (ע"מ 56).

"המכתב הגנוב"- כוונתי לפרשה ברחוב מורג ולתעלומה שאפפה את רציחתה של מארי רוז'ה"(ע"מ 69). "כשבחנתי את שולי המכתב, ראיתי שהיו בלויים הרבה יותר מהדרוש. המראה שלהם היה כשל נייר נוקשה, שלאחר שקופל והודק בתוך תיקייה, קופל מחדש בכיוון ההפוך, בתוואי הקפלים הקודמים. הגילוי הזה הספיק. היה לי ברור שקיפלו את המכתב, כמו כפפה הפוכה, רשמו עליו כתובת חדשה והטביעו חותם חדש. בירכתי את השר בברכת בוקר טוב והסתלקתי מיד, (ע"מ 89).
הגיבור נטול השם מצוי בפריז, לאורך הסיפור אין שום מכתב המעיד על רציחתה של מארי רוז'ה. לחוקר דיפן אין עניין והוא סוגר את התיק.

הרמן מלוויל- "ברטלבי הלבלר"- "כבר אינני איש צעיר. טיב עיסוקי בשלושים השנים האחרונות הביאני במגעים שאינם רגילים לגמרי עם מה שעשוי להיראות חוג אנשים מעניינים ובמיוחד במידה ידועה, שעליהם, ככול הידוע לי, עדיין לא נכתב מעולם- אני מתכוון למעתיקי המסמכים המשפטיים, או הלבלרים. הכרתי רבים מאוד מהם, היכרות מקצועית ופרטית, ואילו רציתי יכולתי לספר כול מיני סיפורים, שלמשמעם היו אדונים טובי מזג מחייכים ובעלי נפשות רגשניות- בוכים. אבל אדחה את סיפור תולדות חייהם של כל שאר הלבלרים מפני פרשות אחדות בחייו של ברטלבי, שהיה לבלר, המוזר בלבלרים שראיתי או שמעתי עליו מעודי . (ע"מ 115).
המספר עובר על פקדי המסחר הניו-יורקים ג'ון, ניפרס הצעיר והנמרץ. השאלה בסיפור- מתי להיפתר סופית מברטלבי?
"כשבאתי שוב אל משרדי ראיתי מכתב מבעל הבית מונח על שולחני. בידיים רועדות פתחתי אותו. הוא בא להודיעני שכותבו קרא למשטרה ודאג לכך שברטלבי יושלך לבית הכלא העירוני כנוודד. (ע"מ 155).
ברטלבי- הפקיד העלוב שישן במשרד ושנוא על הפקידים השונים והסוף של הנובלה ידוע ("אוי ברטלבי!, אוי האנושות!).

רבקה הארדינג- "החיים במפעלי הברזל"- "יום מעונן: התדעו מה זאת בעיירה של מפעלי הברזל? הרקיע שקע בטרם שחור, בוצי,שטוח,נייח. האוויר דחוס, דביק מהבל פה
של ייצורי אנוש מצטופפים. אני נחנקת בו. אני פותחת חלון, משקיפה החוצה ובקושי רואה מבעד לגשם את חנות המכולת שממול, שם פולטים אירים שיכורים טבק לינצ'ברג ממקטורותיהם. אני מבחינה בניחוח מבעד לכל הריחות הרעים הנישאים ועומדים באוויר. (ע"מ 161). דבורה וולף, הגיבורה במפעל שכוח בפרפריה האמריקאית מנסה לגונן על אחיה יו וולף:
"מאותם אנשים- עובד כבשן באחד ממפעלי הערגול של קרבי אנד ג'ון-יו וולף. התכירו את המפעלים הללו? הם שזכו בהזמנה הגדולה למסילות הברזל בווירג'יניה התחתית בחורף אשתקד;
הפועלים הגיבורים במפעל הם ממוצא אירי, חיים בדלות ומשעובדים לעבודתם כפועלי מפעל ברזל. ג'ו-וולף יגנוב ממפעל הברזל כסף במהלך עבודתו.
"כעבור שלוש שנים החלה הקווייקרית במלאכתה. וכאן אסיים את סיפורי. לפני ערב האיר האור. אין צורך לייגע אותך בשנים הארוכות של שמש זורחת, של אוויר צח ושל אהבת-ישוע אטית וסבלנית שנדרשו כדי להשיב את הבריאות ואת התקווה לגוף ולנפש הטמאים הללו. יש בית עשוי קורות אורן פשוטות על אחת הגבעות ההן, וחלונותיו נשקפים אל מדרונות רחבים מיוערים ואל שדות תלתן סגולים, והוא ניצב בדיוק במקום שבו האור חמים ביותר, האוויר חופשי ביותר. (ע"מ 209).
ג'ו-יו-וולף יאסר על ע"י השלטונות. סופו חתום מראש בסיפור. דבורה , בת-דודתו שלא הצליחה לגונן על בן-דודה תימצא מוצא עצל קוויקרית נדיבה.

שרלוט פרקינס גילמן- כותבת סיפור אוטוביוגרפי – היא עוברת עם בן זוגה ג'ון לבית "קולוניאלי" עם טפט צהוב. הטפט עולה על העצבים. היא תולשת אותו להתנקם בג'ו . הכותבת בדתה את ג'ו (פסיכיאטר) שעודד אותה לנוח. היא חזרה לשגרה-תלשה את הטפט ועזבה את המוסד.

מרק טוויין- השטר בן 1,000,000 הליש"ט : "כשהייתי בן עשרים ושבע הייתי פקיד בסוכנות עמילי מכרות בסן פרנסיסקו ומומחה בכל פרטי הסחר במניות. הייתי ערירי, ולא היה לי דבר לסמוך עליו פרט לתבונתי(..) יום אחד הרחקתי שוט יותר מדי, ונסחפתי ללב ים. ממש עם השקיעה, כמעט עבדה כול תקווה, אספה אותי בריגנטינה קטנה שפניה ללונדון. ההפלגה הייתה ארוכה ובוערת, ובעד הנסיעה העבירו אותי כמלח פשוט, בלא שכר". (ע"מ 313). הגיבור חוזר ללונדון, שטר של מיליון לישט מתגלגל עליו. הוא ימסור אותו לשגריר האמריקאי. הימאי העלוב בסיפורו של טוויין יחליף את הכסף באהבה ויזכה לחזור למולדת ולהתחתן עם אהובתו פורשה.

וושינגטון אירווינג- ריפו ון אינקל- מספר את סיפורו של בן עיירה נידחת בצפון מזרח ארה"ב. אימו מתה, הוא נשאר לבדו, משתתף במיליציה נגד ההולנדים. הוא ישאר בחיים ויתקבל בברכה ע"י תושבי העיירה.

נת'ניאל הות'רון-וייקפילד (שתי סיפורים)- "וייקפילד" הגיבור וייקפילד מאיים לברוח מאימו, אשתו ומשפחתו. הסופר מתאר את הסבל של וייקפלד והסובבים אותו במשך עשרים שנה (כלום לא קורה).

"כתם לידה"- ג'ורג'ינה מטפלת בבעלה הגוסס איילמר (היא התחתנה איתו למרות שהיה לו כתם לידה).

ברט הארט, השותף של טנסי-ב1854 המלח ביל חבר הקו קלוקס קלאן חוזר לאמריקה. הוא עושה לינץ' בשותף של טנסי... יש משפט ונרצח.

הנרי ג'יימס (שתי סיפורים)- "המדונה לעתיד לבוא"- הגיבור נוסע לפירנצה. הוא פוגש ת'יאובלד ומעודד אותו לחזור לצייר. סיניורה סרפינה מנהלת רומן עם הצייר. המדונה לא עתידה לבוא- ת'יאובלד לא משלים את הציור, סרפינה עוזבת אותו והמספר של ג'ימס עוזב את העיר.
"עץ הדעת"- פיטר ברנץ', אדם בגיל העמידה ומנטור אומנות עוזר לחברו האומן הצעיר לאנס. לאנס נפרד מהחברה שלו ונחרד לגלות שהוא ייהפך להיות עוד מנטור אומנות בודד בעצמו..

אמברוז בירס- התרחשות בגשר נחל הינשוף-פייטון פרקהר (בעל מטעים עשיר מצפון אלבמה) עומד על גשר ומהרהר האם להתאבד או לא (קלישאתי...) .

קייט שופן, "התינוק של דזירה"- דזירה השחורה מביאה ילד להרמן הלבן (היא לא תזכה לגדל אותו).

סטיבן קריין-"המלון הכחול"- מלון צבוע בכחול (ב"פורט רומפר") שבעליו פאט סקאלי מארחים אירופאים השוהים במלון. אחד מהם נרצח, פאט ידע לבסוף מה קרה,ותו-לא .

אידית' וורטון- "נשמות מאחרות"- "כשיצאה הרכבת מבולוניה היה הקרון מלא; אולם בתחנה הראשונה אחרי מילאנו קם שותפם האחרון לנסיעה- איש אדיב שאכל שום מתוך תיק עשוי אריג שטיחים- קד דידה והותיר אחריו את מושבו הזרוע פירורים. עיניה של לידיה עקבו בגעגוע אחרי האריג המבהיק שעל גבו המתרחק עד שאבד בתוך עננת משדלי הלקוחות ונהגי הכרכרות המסתובבים בתחנה; אחר כך העיפה מבט בגאנט היושב מולה וקלטה געגוע דומה במבטו. שניהם הצרו על כך שהם לבדם". (ע"מ 405). לידיה נוסעת ברחבי אירופה, היא יודעת שבעלה טילוטסון מתכוון להתגרש ממנה.
"ראייתו כמי שסייע לה בהשתחררותה, התנגדותה הפנימית לכל נטייה להשתלט על עתידו כאשת איש- אלה היו בעיניה הדרך היחידה לשמור על כבודם של היחסים ביניהם. השקפתה לא השתנתה, אך היא הייתה ערה לקוצר יד גובר והולך לקבע את מחשבותיה בעניין העיקרי- עניין פרדתה מגאנט. (ע"מ 411).
בשהותה באירופה היא פוצחת ברומן עם גבר צעיר-גאנט.
"אבל אני לא רוצה להינשא לך!" זעקה. (..) "בטרם נפגשו קנה גאנט לעצמו שם כמחברם של סיפורים קצרים ורומן אחד שהתבלט בכך שעורר דיונים נרחבים." (ע"מ 419,414). לידייה "נקרעת" בין שתי גברים.
"עם שחר העיר את גאנט משינה טרופה רחש בחדרה של לידיה. הוא התיישב וכרה אוזן. היא התנועעה בחדרה בשקט, כחוששת להפריע לו. (..) מן הסתם עבר עליה לילה של נדודי שינה, וכעת היא מתלבשת כדי לרדת אל הגן לשאוף אוויר צח. גם גאנט קם, אבל מכוח איזה אינסטינקט בלתי מוגדר גם תנועותיו היו זהירות כשלה. הוא התגנב אל חלונו והציץ החוצה מבעד לרפפות התריס". (ע"מ 438).
אדית וורטון תפריד בין המאהב הפריזאי מלידיה שתחזור לאמריקה ולא תדע מה מצפה לה באמריקה.

"הסיפור האמריקאי הקלאסי"- מנגיש לקוראים סופרים אמריקאים ברמה כזו או אחרת. אלה שאהבתי, כתבתי עליהם יותר . "ברטלבי,הלבלר" של מלווין ו"החיים במפעלי הברזל" של רבקה הרדינג הטובים בקובץ.

» ביקורות נוספות של אושר
» ביקורות נוספות על הסיפור האמריקאי הקלאסי - ספריה לעם #633