#
החיים של איילין איומים. היא בת 24, חיה בבית עם אביה האלכוהוליסט המאבד את שפיותו, בו היא מטפלת בערך ואותו היא שונאת בערך ותפקידה לקנות בקבוקי ג'ין שאביה צורך בכמויות והיא לפעמים משתתפת בשתייתם. הבית בו היא חיה מוזנח ומלוכלך, היא עצמה מוזנחת ומלוכלכת, לובשת את הבגדים הלא-מתאימים לה של אמה שמתה לפני 5 שנים, נוהגת במכוניתו הישנה של אביה שרשיונו נשלל, ישנה בעליית הגג על מיטה מתקפלת וחיה רק בראשה.
איילין עובדת כפקידה בבית סוהר לנערים עבריינים, אין לה קשר אנושי עם אף אדם, לא עם איש מהעובדים איתה, שלא לומר עם הנערים הכלואים. היא מרגישה משונה ומכוערת, מרוכזת בעצמה וחסרה לחלוטין יכולת אמפתיה לאחרים. הבידור שהיא מספקת לעצמה הוא פנטזיות מיניות משונות וגניבות קטנות בחנויות.
הסיפור מתאר שבוע חג המולד בחייה של איילין, שעקב נסיבות דרמטיות לא צפויות היא נאלצת להתבגר ולהתחיל לחיות. איילין מספרת את הסיפור בערך חמישים שנה אחרי שהוא קרה, כשהיא כבר אשה זקנה ונבונה. הקורא יכול להשוות בין ההתנהגות של איילין הצעירה לזו של הבוגרת. מושפג כותבת ספויילרים קטנים לעתיד (שהוא בעצם העבר...) בטכניקת כתיבה חיננית ביותר.
זה ספר ביכורים נפלא שזכה בפן-המינוויי והיה מועמד לבוקר ב-2016. בכתיבה מעולה היא מפיחה חיים בדמויותיה, כולל בדמויות המשנה שלפעמים תיאור בן משפט אחד נותן להן נוכחות ופנים ומשתלב היטב בעלילה. חרף הסיפור המוזר והדמויות המוזרות והעלובות, מושפג מצליחה לשכנע את הקורא שמדובר באנשים חיים ונושמים ושהסיפור קרה – או יכול היה לקרות.
"המשת"ף" של פול ביטי זכה בבוקר ב 2016, והסופר היה האמריקאי הראשון שזכה בו. הוא ספר טוב למדי. אבל בין שניהם אהבתי את "איילין" יותר. הרבה יותר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
