ביקורת ספרותית על אספת דיירים מאת אורית גרוס

---

אנחנו פוגשים אותם בלובי הבניין, בתוך המעלית, חולפים אחד על פני השני בחדר האשפה, או אולי סתם נפגשים אקראית ברחוב או בשדרה. בשטח ניטרלי ואז אנחנו שני מכרים הנפגשים מחוץ לבניין המשותף. שכנים. מילה שיכולה להיות מאוד טעונה לפעמים. יש בניינים שהם כמו חבית שיושבת על חומר נפץ. המתח והלחץ מבעבעים בהם , לעומת בניינים בהם ההרמוניה שולטת, הדיירים פותחים קבוצות ווצאפ ומתנהלים כמו משפחה מלוכדת ומאושרת. כי אם חושבים על זה, דיירים של בניין הם קבוצת אנשים שכל מה שמחבר אותם זה לזה זו רק כתובת. ומיקוד. זהו. מה בעצם אנחנו יודעים על השכנים שלנו? מעבר לדלת הסגורה קיימים עולמות שלמים ומלאים של אנשים שלא תמיד יש לנו מושג עליהם.

אורית גרוס כתבה ספר המכיל שמונה עשר סיפורים על בניין בן חמש קומות ברחובות. מאחורי הדלתות מתקיים עולם שלם של רגשות. הכל יש פה. אם זו משפחה צעירה שמתמודדת עם אובדן של תינוקת, או מנגד דעיכה של אדם קשיש המטופל ע"י בני משפחתו ומטפל, עובד זר שאורית גרוס נותנת לו חיים גם מחוץ לטריטוריה של הדירה והמטופל. החייל המשוחרר שסובל מפוסט טראומה , הבחורה שעובדת כמצילה בבריכה שכנראה טראומת ילדות רחוקה היא היא שבחרה בשבילה את המקצוע בו תעסוק בבגרותה.

הדיירת שהתאלמנה בגיל צעיר, אבל משהו טוב נשאר לה מבעלה המת- בדמותו של ילד שהשאיר אחריו. אבל גנים זה גנים. וגם אם הילד גדל ללא אביו, השאיר לו האב המת תזכורת ודרך סלולה מראש לנתיב בעייתי שהוא הלך בו בעצמו, והאם מסתכלת על כך מהצד בעיניים מודאגות. הדיירת שמנהלת משפחתון בדירתה ופוקחת עין דרוכה כשהיא מבינה שהיא עדה להתנהלות לא תקינה. או המתבגרת שנמצאת על קו התפר של בין נערה לאישה, גם היא משתמשת בשני העולמות מאחורי הדלת. וכמו בכל בניין גם פה יש את השכן שחרג עם השיפוץ, דבר שתמיד יצוץ בינו לבין שכניו. לצד כל אלו יש את ולדימיר המנקה שאותו לא מעניינת החריגה בשיפוץ ולא שום דבר. רק אל תדרכו לו על הרצפה הרטובה, ואל תתלוננו יותר מדי כשהוא מחזיק את המעלית תוך כדי ניקוי חדר המדרגות.

וכמובן שאי אפשר ללא מאכילת החתולים. לכל בניין יש אחת כזו, לא? מאכילת החתולים חסרת השיניים, וכזו שמצטיירת כתמהונית מסתכלת תמיד על כולם מאחורה, וגם אם נדמה שהיא רואה רק את גבם של השכנים- מסתבר שהיא רואה הכל ומבינה טוב יותר מכולם.

בין סיפור לסיפור יש מודעה הלקוחה מלוח המודעות של הבניין. אם זו הודעה על עזיבתו של המנקה, או הדברה שבוצעה בבניין, דרך הודעה על שיפוץ המתקיים באחת הדירות. רעיון נחמד שנתן לי הרגשה שאני ממש חיה בין הדיירים וחולקת איתם חיי שכנות.

אני מאוד אוהבת סיפורים שיש בהם קשר, והדמויות מתניידות בין כל הסיפורים. אורית גרוס עשתה את זה מאוד בעדינות, והקשר ביניהם מרגיש כמו רפרוף עדין, עד לסיפור האחרון בו מתקיימת אספת דיירים ואז מתקיימת אינטרקציה בין כל הדמויות וגם יש הפתעה קטנה.

על אף קוצר הסיפורים, היטיבה הסופרת למקד את הנושא אותו רצתה לספר, והצליחה לבנות דמויות חזקות ומלאות, ולהעניק להן אישיות ואופי בצורה כזו אמינה שהרגשתי שיש להן חיים של ממש, ולא רק כדמויות בספר.


יופי.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על אספת דיירים