ביקורת ספרותית על מעשה משעמם - מרשימותיו של איש זקן - קלאסיכיס # מאת אנטון צ'כוב
ספר מעולה

---

השבוע מלאו לי ארבעים ושש שנים. בהחלט לא זקנה אך עברתי כבר את הגיל של ההתלבטויות, החששות, ההרהורים בנוגע למראי, למה שחושבים עלי וכיצד עלי להתנהג בציבור.
למעשה, הדבר מעולם לא הפריע לי.
הפריע לאחרים, כן. לאותן חברות שחששו מהדרך בה בחרתי להתמודד עם השונות שבי (״בואי נצא מהשער האחורי של בית הספר, מהקדמי עוברות הבנות שצוחקות עליך״) ויותר מאוחר לבעל ששאל: יקרה משהו חמור אם תפעילי יום אחד את המסנן ותעשי סלקציה למחשבות לפני שאת הופכת אותן למילים? (הוא למד לסתום את פיו מאז אותו משפט אומלל שכן שכח שאני: עקרבית, דור שלישי לניצולי שואה וחולת נפש בפוטנציה.
נראה לי לא טבעי בעליל להשאיר דברים לא פתורים, מכוערים בבטן ופיתחתי טינה גם לפילטרים שכיום השימוש בהם נפוץ למדי: בדיבורים, בצילומים, במעשים.
התייפייפות, התחנחנות והניסיון הנואש להחליק דברים ולצפות את הגלולה המרה במעטה של שכבת סוכר, מאוסים עלי.
לתובנה הזאת מגיעים בדרך כלל בגיל יחסית מאוחר, בשנתון הכסף או הזהב ולאחר שעברת כמה דברים בחיים: השפלות, פגיעות וחנופה מופלגת לאנשים שנואים, יום שלם בעבודה בהאזנה לשטויות גמורות מצד עמיתים אידיוטיים והאמירה הזאת, שלדעתי באה מישו: ״והמכה אותך על הלחי הימנית, הטה לו גם את האחרת״ מה נסגר אתך אחי?
לא החלטתי להיות כזאת עקשנית מגיל צעיר או בעקבות איזו טראומה.
כך הייתי תמיד בערך מהרגע שנולדתי.
ולכן, כשקראתי את ״מעשה משעמם – מרשימותיו של איש זקן״ לא התפלאתי שצ׳כוב, איש העט האלמותי בחר לפקוח את עיני גיבורו בעשור החמישי של חייו. לניקולאי סטאפנוביץ׳, פרופסור מכובד בעל שלל תארי כבוד נשבר מהכל.
הוא אינו מסוגל לסבול את הצביעות והחנופה במסדרונות האוניברסיטה, את הדאגה המזויפת של משפחתו לגבי עניינים זוטרים כגון ארוחות ערב מפוארות ומיותרות וחיבה לאנשים מטופשי מראה ורפי שכל. סבלו הינו נפשי ופיזי כאחד משום היותו חולה.
המירמור מתפשט בתוכו כסרטן ממאיר ונראה כי לא ישאיר בו חלקה אחת טובה אך פינה קטנה, נסתרת ואוהבת הוא מותיר לקטיה, בת חסותו לה דאג מגיל צעיר שכן הוריה נפטרו. היא כנה עימו ודאגתה אליו ממשית והוא מפנה את תלונותיו אליה ומספר לה את מועקותיו.
האמת שלו כל כך אמיתית, כל כך חדה ומדויקת שאין בכלל ספק שמגרונו, דובר צ׳כוב במלוא הדרו.
גם מבלי לבדוק בוויקיפדיה אני יכולה לתאר לעצמי שאולי עסק בתחום הרפואה כמו גיבור סיפורו ועוד ייתכן שעבר השפלה אחת או שתיים בחייו.
עושה הרושם שאת העלילה רקם כשהיה אדם בשל ועבר לא מעט ועל כן הסיפור רחוק מלשעמם כפי שמעידה הכותרת.
הוא מרתק, שנון ובעל ציניות משובחת או במילים פשוטות יותר: לא דופק חשבון לאף אחד.
אין לי מסקנות מרחיקות לכת לגבי סיומה של הנובלה הקצרה (כ 100 עמ׳) אולי רק דבר אחד ביחס לראייתו של הגיבור המצטיירת כקטרוג לאורך הסיפור אך כל כך במקומה: יפה שעה אחת קודם.
את מה שבוער, מציק ובלתי נסבל אפשר להביא לדיון מוקדם יותר ולא להעמיד פנים במשך זמן ממושך שהכל תקין.
את העוולות ראוי להקיא הלאה מהמערכת ולא לחכות עד שמישהו ירים את הכפפה ויעשה את הצעד הראשון.
אבל נראה אתכם משנים משהו ברוסיה של אז. גם היום זה כמעט בלתי אפשרי, אבל באמנות כמו באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה…
ואני חושבת שבזכות אמנות הכתיבה שלו הצליח אנטון להזיז הרבה דברים ממש-ממש כבדים.
האיש אם כן, היה גאון וכותב מוכשר מאין כמוהו.

» ביקורות נוספות של shila1973
» ביקורות נוספות על מעשה משעמם - מרשימותיו של איש זקן - קלאסיכיס #