לא משהו
אני אתחיל בדעתי למי הספר מתאים. אולי, אבל רק אולי... אוהבי ספרות ושירה פוסט מודרנית יוכלו להתייחס לכל השמות של המשוררים, הסופרים המבקרים וכל מי שחי לצלם. שמות שהגברת לפיד מקפידה לצטט, כדי לתת לי – המהנדס חסר ההשכלה הספרותית – להרגיש בור ועם הארץ.
אז בשלב מסוים לקראת אמצע הספר, פשוט התייאשתי, נשברתי והנחתי אותו בערמת ה"להחזיר לארונית הציבורית".
סליחה, שולמית, ספר אחר שלך דווקא ממש אהבתי.

בסוף אהבתי את הספר ושמחתי שקראתי עד הסוף ולא נטשתי אותו באמצע כפי שעשיתי ללא מעט ספרים בתקופה האחרונה.
הוא מניע לאט ולא התחברתי לאוירה המיסטית – מזרחית, אבל בשלב מסויים הוא משך אותי אליו. בעיקר על רקע החיבור בין שתי הדמויות המרכזיות בספר. אני לא מתרגש בקלות, אבל הוא בהחלט ריגש אותי.
אני ממליץ על הספר בתנאי שיש לכם סבלנות לצלוח את ההתחלה והיכולת להתנתק מהמחשבה המערבית צינית ומעשית-מדעית. תנו לדימיון את החופש שדיכאו בנו החיים המודרניים ותפליגו מזרחה.

ספר טוב אבל באמת לא יותר מזה.
ליהיא כנראה לא למדה אצל כל סדנאות הכתיבה שצצו בשנים האחרונות גם בארץ וגם בחול. סדנאות אלו שמו לעצמן מטרה "לרבע" את הכתיבה. אז ליהי כותבת המון "telling". לי אין בעיה עם זה, כי היא עושה את זה מצויין (הלואי שיכולתי), אבל אם לסופרת היו קוראים פלונית, זה לא היה עובר את הלקטורה.
אתחיל מהטוב:
• הכתיבה זורמת ומזמינה לקרוא עוד.
• יכולת מצויינת של הסופרת להביע רגשות של אנשים, גם פנימיות וגם האחד אל רעהו.
• העלילה מתפצלת ומתחברת יפה.
• הדמויות משכנעות ואמינות, עם נטיה קלה לסטראוטיפיות.
מה פחות אהבתי:
• העלילה מתחילה טוב, מעניינת, מאיימת ומותחת, אבל דועכת לקראת סוף הספר. זה הרגיש לי כמו לאכול סטייק גדול חם וטעים אבל הביסים האחרונים כבר היו קרים וטפלים.
• סיפורי רקע של אנשים/מאורעות לא קשורים לעלילה. כמו עץ פרי שחלק מענפיו יבשים והגנן יודע שלא יתנו פרי, אבל לא גוזם אותם.
בגדול, כמו שאמרתי, הספר טוב ונהניתי מרוב הקריאה. אני לא ניחן בסבלנות יתרה ובכל זאת רציתי לקרא עד הסוף ואני לא מצטער.

התיאשתי בעמוד 72 מחוסר עניין ושעמום!
הספר פשוט לא ניפתח עד עמוד 72, וגם אם החמצתי את ה"אקשן" שהובטח בתקציר, פשוט לא עמדתי בזה יותר.
מאות תיאורים של פרחים, עצים, צימחי מאכל וריחות. אין כמעט עמוד אחד בלי מגוון רחב של תיאורי ריחות שת רובם אני לא מכיר. יש גם עניין של חוסר אמינות. לא יכול להיות שנערה שגרה בבית הזה כבר 20 שנה עדיין מבחינה במספר כו רב שלי ריחות בדרכה החוצה דרך הגינה.
יש גם קטע של התאהבות לגבר שרמנטי (אמריקאי כמובן) רדוד ומתאים לרומן הרומנטי של שנות השישים – מה שקראנו אז: "שמאלץ". קהל היעד – עקרות בית נואשות ורומנטיקנים חסרי תיקווה.

ספר מתח ממוצע במקרה הטוב. עלילה מורכבת ומסועפת בנויה בצורה די טובה אבל לוקה במספר נקודות של חוסר אמינות ומצד שני חלק מההתפתחויות די צפויות. יש גם מספר קטעים סתמיים שלא ברור מה קרה, למה קרה ואין להם הסבר או המשך. אני כמובן מנוע מלהביא דוגמאות כדי לא לעשות ספוילרים.
לסיכום, ספר קל וזורם לקריאה עם כמה קטעי מתח, מתאים לטיסות ושעות מתות אחרות.

קודם כל לכל מי שכותב "מקסים" ועוד מחמאות מסוג זה הייתי אומר... רגע! מקסים זה לא. אכן ספר מצוין וחובה לקרוא רק כדי להבין מה עשה העולם הנוצרי "הנאור" לאלה שהוא קרא "פראים". תיאור במילה אחת: "מצמרר".
אכן הספר כתוב טוב רובו מעניין ומרתק. היו גם קטעים ארוכים שלדעתי היו מיותרים, אבל סופרים מקבלים כסף עבור מספר מילים כנראה. אבל הספר טוב.
דרך חייה של אישה כושית (זה אולי לא פוליטיקלי קורקט היום, אבל כך הוא כותב) אחת, הסופר מגולל מה שאני הייתי מגדיר כשואת העמים המזרח אפריקאים אשר התחילה במאוה ה 17 או לפני ולפי לא מעט דעות, נמשכת עד היום.
בהוצאה הקנדית המקורית, הספר ניקרא "ספר הכושים" (The Book of Negroes) שהוא האמת ההיסטורית עם ספר אמיתי כזה בו רשמו האנגלים את הכושים הנאמנים להם במלחמת העצמאות האמריקאית. בארצות הברית שם זה לא התקבל, שוב בגלל ה"פוליטיקלי קורקט" האמריקאי... חבל.
לסיכום: ספר חובה לאנשים אם מצפון חברתי, לא מתאים לבעלי קיבה רגישה. חלק מהתיאורים מזעזעים במיוחד ובלי לנסות לעדן אותם במילים רכות.

ספר משעמם לפחות עד עמוד 90 שבוא התייאשתי והפסקתי לקרוא... סליחה.
כתיבה יבשה כמו דיווח של מאורע בעיתון יומי.

ספר טוב, מעניין ונעים לקריאה. הכתיבה שנונה וזורמת ואני ממליץ לקרוא. הספר ימצא חן (לדעתי) בעיני הנשים המודרניות של המאה העשרים ואחת בזכות עיסוקו הרגיש בגורלן של נשים ונערות צעירות יהודיות בתקופת השואה.
למרות העלילה המפותלת עם התפתחויות מפתיעות... לכאורה. אני חייב לציין שקורא שנון שעוקב אחר הפרטים הקטנים ומבין את רוחו של הכותב, יוכל לחזות את מרבית ההתפתחויות הבאות בעלילה. כך שלא באמת קפצתי ממקומי בהפתעה ממה שקראתי, ולמרות זאת אני מגדיר את הספר כטוב.
יש בספר מספר צרופי מקרים של אחד למיליון. חלק מהקוראים לא יקבלו את זה באהדה, אבל לדעתי בספרות זה מותר, ובחיים יש כאלה לא מעט.

ספר טוב, נעים לקריאה ומצחיק באופן מתון, לא הייתי אומר שנקרעתי מצחוק עד דמעות, אבל באמת מצחיק.
הספר מציג סידרת מאורעות הזויים עד גיחוך ומתאים רק לאנשים בעלי דמיון חופשי עד פרוע ואינו מתאים למקובעים והמרובעים בינינו. זאת למרות שאולי דווקא הם צריכים ספר כזה כדי לפתוח קצת את הראש.
כל מילה נוספת מיותרת ואני בהחלט ממליץ על קריאה. ספר טוב.