אוי, כמה בכיתי כשקראתי את "הבכור לבית אב"י", אי שם בשלהי כיתה ד' או ה'.
איזה ספר טרגי זה היה, כמה מחלות, מוות, ייסורי גוף ונפש.
את "אהבת איתמר" כבר לא קראתי, הוא יצא מאוחר מדי.
כבר הייתי בוגרת מדי לקריאת ספרי ילדים, וצעירה מכדי לחזור לקריאת ספרי ילדים.
אז נשארתי עם הטרגדיה, העצב, המוות והמחלות.

איזה מזל שקם נצר למשפחה המופלאה הזו וכתב את הספר המקסים הזה.
איזו מחווה יפה יותר אפשר לעשות למחיה השפה העברית מאשר כתיבת ספר בשפה הזו, שכבר מזמן שכחנו שהיה צריך פעם להחיות אותה?
ואיזו מחווה יפה יותר אפשר לעשות למשפחה שידעה כל כך הרבה סבל וצער, מאשר כתיבת ספר שכולו הומור, שאם יגרום לקורא להזיל דמעה - זה יהיה לרוב מרוב צחוק?
(ואני כותבת לרוב כי דווקא יש בספר הזה סיפור אחד שגרם לי להזיל דמעת כאב.
וההצלחה לשלב סיפור מרגש ונוגע ללב בספר שרובו קליל ומחוייך היא לגמרי לזכותו).

גם לספר הזה לא הייתי מגיעה ללא עזרת הסימניה.
מעבר לכך שההדים היחידים שהשם "גיל חובב" עורר בי, עד שקראתי כאן על הטרילוגיה שלו, היו זיכרון מעורפל של תוכניות בישול, הספר עצמו הוחבא משום מה בספריה שלנו בין מדפי ספרי הילדים.
אבל בזכות סימניה ידעתי שנתקלתי במציאה ואכן כשניגשתי לדלפק, הספרן הרים עיניים משתוממות ותהה איפה מצאתי את הספר, שאצלו במחשב מסומן כ"אבוד".

אז יש מתכונים בספר, אבל הוא לא ספר בישול.
יש בו סיפורים, אבל לא כולם בנויים ממש במתכונת של סיפור קצר. חלקם נוטים לגלוש לכיוונים שונים ולערבב בין סיפורים, בחלקם הפואנטה קצת חלשה, אבל זה לא משנה.
אלו סיפורים נהדרים, מצחיקים, נוגעים ללב, מעוררי רגשות נוסטלגיה לארץ ישראל הקטנה והישנה ולירושלים של פעם, גם אצל מי שטרם נולד כשאלו היו בשיא פריחתן.
הכוכבת העיקרית היא "מומה", סבתו של גיל חובב, הלוא היא לאה אבושדיד, אשתו של בנציון (איתמר) בן אב"י שהעברית המופלאה שלה אחראית לפחות לחצי מהחן של הספר.

גיל חובב מתייחס למשפחתו ובעיקר לעצמו בהמון הומור עצמי.
כשהוא מתאר את עצמו כ"ילד ירושלמי כחוש ופוזל אחד, שאיש לא בחר בו כשעשו כוחות בכדורגל" או "הקטן באמת קצת דביל. אין ברירה, הוא יהיה חייב להיות אקדמאי כדי להתפרנס" אפשר להאמין לו שיש שמץ של אמת בדברים, שכן פיתוח הומור עצמי הוא מיומנות חשובה עבור ילדים כחושים ופוזלים שאינם מאור הדור בכל הקשור לתחום הספורטיבי.
להיותו "דביל" או מסוגל להגיד "את הדברים המטומטמים ביותר ששמעה אוזן האדם הלבן במאה העשרים" קצת קשה יותר להאמין, אבל ייתכן שכתיבת ספרים מצחיקים על כל בני משפחתך המורחבת דורשת עוד העמקה ופיתוח מוגבר של ההומור העצמי כדי שתמיד תוכל לומר לבן המשפחה הנעלב התורן: "אבל תראה מה כתבתי על עצמי!"

ספר חמוד, משעשע ומומלץ. סוג של סוכריה בפני עצמו.

8.7.15
"שלום, הגעתם למוקד כבקשתך, מפעל להגשמת משאלות."
"היי, מדברת קריקטורה מירושלים, תעבירי אותי בבקשה למחלקת כתיבה."
"מיד."
פלייבק מעצבן של "לפעמים חלומות מתגשמים"
"היי, מדבר גיא, מחלקת כתיבה. כתיבה כמו של מי תרצי לקבל?"
"טוב, אז אני רוצה שהכתיבה שלי תהיה שילוב מיוחד של כל הסופרים הבאים, אתה רושם?"
"כן."
"ג'יי קיי רולינג, חיים סבתו, מיכאל שינפלד, חוה רוזנברג, ש"י עגנון, ג'יין אוסטן."
"עוד משהו?"
"אממ.. לא."
"אוקיי, קריקטורה. הבקשה שלך תתגשם בתוך שבועיים. תוכלי לשנות או להחליף אותה בכל שלב."

- - - - - - - - - - -

19.7.15
קריקטורה הולכת לספריה השוכנת במרחק שני מטרים מביתה, ומשאילה את "סוכריות מהשמים" של גיל חובב.

- - - - - - - - - - -

21.7.15
"שלום, הגעתם למוקד כבקשתך, מפעל להגשמת משאלות."
"היי, מדברת קריקטורה מירושלים, תעבירי אותי בבקשה למחלקת כתיבה."
"מיד."
פלייבק מעצבן של "לפעמים חלומות מתגשמים"
"היי, קריקטורה, מדבר גיא. רוצה להוסיף עוד משהו למשאלה שלך?"
"אני רוצה להחליף אותה. אני רוצה כתיבה בדיוק כמו של גיל חובב."

- - - - - - - - - - -

עד כאן תיארתי עולם אידילי, עולם שבו יש מפעל להגשמת משאלות ושהספריה נמצאת במרחק של שני מטר מהבית.
אבל בעולם כשלנו, עולם לגמריי לא אידילי, בנאדם צריך לקרוא ספרים עם כתיבה מושלמת כמו של גיל חובב, ואחר כך פשוט למסמר את הספר מעל למסך המחשב כדי שישמש השראה.
ככה בדיוק אני רוצה לכתוב. זורם. שנון. מצחיק. מלא בביטויים בומבסטיים.
ושנועם נדב יאייר לי את הספר, גם כן. אבל על זה אני מוכנה להתפשר.

- - - - - - - - - - -
ציטוטים נבחרים, למרות שאילו רק היה לי זמן הייתי מקלידה את הספר כולו:
"יען כי לא אוכל לסבול זה, הוא הולך לאט. עד שהוא חוצה את רחוב המלך ג'ורג' חיי עוברים מנגד."

"אחר כך היא החליטה שלא שווה להתאבד בשביל ילדים איומים כאלה, שלא יעריכו את זה במילא."

"אמא שלי הביטה במומה ובנו באכזבה עצומה. ניכר היה בה שהיא חושבת שכולנו מטומטמים ושהיא מתבזבזת, כן, פשוט מתבזבזת עלינו. "אתם באמת לא מבינים??" היא אמרה במרירות. "אתם לא תופסים מה הורג אותי? זה לא רק שאני לא נוסעת. אני גם נשארת!"

"כשהיא הכינה בורקס יצאו כולן זהות לגמריי, סגורות, זהובות ותפוחות. אצלי, חלקן נשרפו, חלקן נותרו חיוורוניות כבחורי ישיבה אשכנזים."

"מומה נהגה למות בימי שני. המיתות של מומה היו מרהיבות ומבוימות היטב, כאילו היא שקדה עליהן לפחות עם אימפרסיו מלה סקאלה."

הפתיחה מצחיקה עד דמעות ומשם הספר רק משתפר. המתכונים הם רק תירוץ (קלוש) למה שהוא באמת סיפורי משפחה ירושלמית חמה ואוהבת, וקורותיו של ילד רזה וממושקף (לימים: גיל חובב). ה"ייחוס" המשפחתי המכובד אינו משנה את העובדה כי סבתא אוהבת שמגייסת את כל חברותיה להציל את כבודו הרמוס של שופט-הכדורגל נטול המשרוקית), אמא מלאת חוש הומור וצי של דודות אוהבות הן משהו שמחמם לב של כל ילד ומבטיח חיוכים לכל קורא.
אסופת סיפורים משעשעים, מצחיקים, מלבבים - וגם כמה מתכונים בסוגריים.
מומלץ בחום.

"סוכריות משמים" של גיל חובב הוא מבחינתי ספר מומלץ.
לא רבים הם הספרים שמגלגלים אותך מצחוק במהלך קריאתם אל ועל הרצפה ועדין, בסיומם, עיניך מלאות דמעה ועוד דמעה.
לגיל חובב יש בהחלט היכולת הזוכמו גם את היכולת למילים וצלילן, למצבים וגיחוכם, ובעיקר לסיפורים וקסמם.
ובסיום כל סיפור מתוק חמצמץ או מר, ממתיק לנו גיל מתכונו של מאכל שמוזכר בסיפור.
עונג לנשמה, עונג לעיניים, עונג לחך.

ספר מצחיק, כתוב בצורה קלילה ועם זאת ספרותית.
ספר מגניב כנשנוש לפני השינה.