שעת צהריים. גן משחקים חבוי בין חצרות אחוריות של שכונה. רוב הילדים נמצאים בגנים ורוב האימהות בעבודה. אני והתינוק (שהוא בעצם כבר פעוט, רשמית), נהנים לנו משפע נדנדות בלי שום תחרות.
שלושה עורבים יושבים על העצים שמסביב לגינה. התינוק משמיע צווחה בסולם גבוה במיוחד, השמורה להתלהבות שהוא מגלה כשהוא מבחין בבעלי חיים כלשהם, ללא אבחנה בין כלב לחתול, או בין עורב לדרור.
אחד העורבים מתעופף ונעמד לו, מצטופף, על אחד ממוטות הגדר. הוא מסתכל סביבו בהבעה זועפת, כאילו קם על צד שמאל משנת הבוקר שלו. הוא מקפץ לו ומתחיל לסייר על משטח הגומי הירקרק של גינת המשחקים. מקפץ כה וכה, תוך כדי שהוא כאילו רוטן, על כך שמישהו במעמדו צריך לחפש פירורים. הוא מוצא חתיכת ביסקוויט, ומרגיש שהצדק סוף סוף שב על כנו. בנונשלנטיות הוא פורש את כנפיו ובלי לעורר יותר מדי תשומת לב הוא נוחת על ראש פנס-הרחוב. שם הוא פורש את ארוחתו. ומתכונן בחדווה לסעוד את ליבו.
אך אבוי, כי שני חבריו, העורבים, או שמא אויביו, כבר דולקים בעקבותיו ובעקבות הביסקויט אשר לו. זועף, הוא מעמיס שוב את הביסקויט ומתעופף לו הרחק מהגינה ומטווח העין, כששני חבריו רודפים אחריו בתעופה....
_____________________________________________________________________________________________________________________________
אני לא שומעת חדשות. גם לא רואה אותן. גם לא קוראת. לא רדיו, לא טלויזיה, לא עיתון, לא ynet. אני צורכת תוכן תרבותי נבחר באינטרנט או סדרות בטלויזיה ושומעת מוזיקה ב-youtube עם חוסם פרסומות. לדיוני אקטואליה אני לא צריכה תחליף. החדשות הממש גדולות מגיעות אלי בצורת שיחות חברים, וואטסאפים, או מערכונים של ארץ נהדרת.
אני כמעט ולא יוצאת מהשכונה. כל מה שאני צריכה נמצא במרחק הליכה עם עגלה. 25 דקות מקסימום. מה שלא, מגיע במשלוח. אני מגלה את השטח לעומק, ולא לרוחב. מסתבר שבשכונה יש יותר ממה שנראה במבט ראשון. וזה ממשיך להתגלות. אני תמיד אומרת שאני לא חיה בעיר הגדולה, אלא בשכונה שלי.
אני ישנה שנ"צ עם התינוק וקמה אחרי הצהריים, לשעת התה. שבה אני שותה קפה והוא חלב, ושנינו אוכלים משהו טעים ליד. בחלון חדר השינה שלנו, שנמצא בקומת קרקע, יש עץ קלמנטינות, והאור חודר ומטיל נקודות זהובות קטנות על הקיר שממול. הרחוב שקט. מבחינתי אני בכפר.
לפעמים מרוב ניתוק, מהמצב, מהאקטואליה, אני כמעט מרגישה שאני בארץ אחרת. ביום גשום ולח אחד, בזמן שעצרנו לנוח בגינה מוצלת בעצים ענקיים – לא יכולתי למצוא סביבי שום הוכחה חותכת לכך שאני לא בעצם בברזיל. גם האנשים שעברו שם באותם רגעים רק חיזקו את הרושם. ואולי זו היתה מין תקלת-יקום כזו. כמו מנהרת זמן, רק של מקום.
_____________________________________________________________________________________________________________________________
כשהתחלתי לקרוא את חיות, ציפורים וקרובים, הרגשתי שהמציאות שסביבי מאבדת את אחיזתה, וששום דבר לא ישכנע אותי שאני לא ביוון – אלא בישראל. והאשליה היתה מתוקה.
ג'ראלד דארל הוא אמן ההאנשה של בעלי החיים. קראתי שהוא אמר שכיוון שהגיע ממצב של בורות, הוא נתן לסקרנות להוביל אותו בתצפיותיו על בעלי חיים. הוא לא מהסס להאניש בעלי חיים, החל מגמלי שלמה, ועד דיונונים וחמורים, ואפילו נמלים! בצורה כל כך מעוררת השתאות, שרק ילד חסר השכלה פורמלית (ג'ראלד דארל גדל בסוג של חינוך ביתי, חלק מהזמן עם מורים פרטיים, אבל כנראה עם מעט ידע תאורטי בזואולוגיה והמון תצפיות על בעלי חיים) ושבית ספר לא הרס לו את הסקרנות, ולא מילא את מוחו באמונות מקבעות, מסוגל.
הסקרנות הזו, והתעוזה הזו להאניש בעלי חיים – מדבקת. ואולי היא בעצם הגיונית. לימדו אותנו שלחיות אין ממש רגשות, לפחות לא כמו שלנו, שאין להם שכל מפותח, אלא אינסטינקטים. אולי כל זה לא נכון? אולי גמל שלמה שנראה עצוב, הוא באמת עצוב? אולי עורב שמביט לצדדיו במה שנראה כחשדנות ותחבולנות – אכן זומם מזימות? איך נדע? כמו שאומרים – אם זה הולך כמו ברווז, שוחה כמו ברווז ועף כמו ברווז – אולי זה באמת ברווז?!
בשם אילו אינטרסים לימדו אותנו להאמין שמה שאנחנו רואים אצל בעלי חיים זה לא באמת זה, שהם הרבה יותר קשוחים וחסרי רגשות ממה שנדמה לנו?! (רמז: תעשיית הבשר. והחלב. וכו').
_____________________________________________________________________________________________________________________________
מאז "חיות, ציפורים וקרובים" אני לא מסוגלת להסתכל יותר על בעל חיים, בלי לקבל כפשוטן את המחוות שלו, ואת מה שנראה כמו ביטוי של – כן, הרגשות שלו! הרצונות שלו! והמחשבות שלו! ולא רק כלבים וחתולים. גם ברווזים, תוכי דררה ודרורים. כל בעל חיים סביבנו מייצר בכל רגע נתון סרט טבע. אנחנו רק צריכים לספק את הקריינות. וגם זו דרך לגלות את השכונה לעומק.
והמתנה השנייה של דארל לאנושות – או לפחות לפיסת האנושות הקטנה שהיא אני – היא האסקייפיזים הטהור, המנחם והמדהים שהוא עוטף בו את קוראיו. אין כל יאוש בעולם. אין כל מלחמה בעולם (למרות שעלילת הספר קורית בשנות ה-30 ועל סף מלחמת העולם השניה – אך זה מוזכר אך ורק בשולי הספר – בתחילתו ובסופו). יש רק שעות תה, מנוחות צהריים, חופים יווניים שלווים. חורשות זיתים. מפרצים קסומים. ארוחות משפחתיות. שעות פנאי. תחביבים. בעלי חיים.
אח.
