קצת מטעה, מה שכתוב על העטיפה: חדווה ואני זה לא בדיוק "סיפור סאטירי". יותר נכון להגיד עליו שהוא פארסה, לפחות בתחילתו.
שלומיק, כשאנו עושים אתו היכרות, הוא אדם שאין לו לכאורה לא שאיפות גם לא דעות גם לא רצון כלשהו להתנגד לתכתיבים שבאים מאישתו (היא חדווה) ומהוריה. שלומיק הוא סמרטוט גמור, כשחדווה והוריה, לעומתו, הם רודנים במידה כזאת שמביאה את הקורא לידי אחת משתי מסקנות: או שהספר הזה הוא יצירה חובבנית של אהרן מגד בראשית דרכו, או שמגד כבר ידע היטב את מלאכתו אבל התכוון לכתוב פארסה.
אבל כל זה נכון רק לגבי מאה העמודים הראשונים. כי אז שלומיק מוצא ג'וב, ומתגלה לנו פן אחר של שלומיק. פתאום, מגלים שהאיש הזה, שבמשפחה מתיחסים אליו כלשלומיאל העלוב ביותר, הוא ניחן בכריזמה יוצאת מן הכלל, ובחוש דיפלומטי! עמיתיו בעבודה מתאהבים בו, כמקוסמים. גם דולפים, אט אט, פרטים על עברו: מתברר ששלומיק היה חבר נערץ בקיבוץ (קיבוץ ממנו אשתו חדווה עקרה אותו), ושהוא השתתף בכמה קרבות קשים במלחמת הקוממיות (שנים ספורות לפני תקופת הספר). ושלומיק, המתאקלם לעיר הגדולה ולעבודה, לאט לאט צובר בטחון עצמי, מתחיל לעמוד על שלו, והכריזמה שלו מתחילה לפעול גם על הקורא.
ובכן, אחרי נקודת השני שלישים, שלומיק מפסיק מלהיות קריקטורה, ומתחיל להיות דמות רצינית שאיכפת לנו עליו. הרושם ההתחלתי, שהספר מיועד כפרסה, חולף. ואז, אם זאת איננה פרסה, אם שלומיק הוא דמות שיש להתיחס אליה ברצינות, אז מה נחשוב על חדווה? אולי, משהו לא כל כך חיובי.
זה בסך הכול ספר קשה — במובן שקשה להחליט מהו: פרסה? סיפור התהוות? סאטירה (אם כי רק בחלקו וכזרם משני) על הביורוקראטיה הישראלית? אזהרה לבחורים לא להסתבך אם אחת כמו חדווה? ואולי כל אלה ביחד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
