"האם רגנרוק כבר התרחש? האם הוא יתרחש בעתיד? בימים ההם לא ידעתי את התשובה. אני עדיין לא בטוח מהי" (מתוך ההקדמה של גיימן, עמוד 14).
ניל גיימן הוא מסופרי הפנטזיה ההומוריסטית החביבים עלי. ספרו "אבק כוכבים" היה טוב כמעט כמו הסרט שנעשה על־פיו, ולכן מיד ששמעתי על ספרו החדש "מיתולוגיה נורדית" (הוצאת הכורסא ומודן, 2019), עיבוד שלו למיתוסים הנורדיים הגדולים, מיהרתי להשיג ולקרוא. "המיתוסים הנורדיים הם סיפורים השייכים למקום קר, עם לילות חורף ארוכים להפליא וימי קיץ אין־סופיים. אלה מיתוסים של עם שאינו בוטח לגמרי באליו, ואפילו לא מחבב אותם, אבל מכבד אותם וירא מפניהם. ככל שאנו מבינים, אלי אסגרד הגיעו מגרמניה, התפשטו לסקנדינביה, ומשם המשיכו אל האזורים שהוויקינגים שלטו בהם – אל אורְקְני ואל סקוטלנד, אל אירלנד ואל צפון אנגליה – שם השאירו הפולשים מקומות הנקראים על שם ת'ור ואודין. בשפה האנגלית הטביעו האלים את שמותיהם בימות השבוע. את טיר בעל היד האחת (בנו של אודין), את אודין, את ת'ור ואת פְריג, מלכת האלים, תוכלו למצוא בהתאמה ב־Tuesday, Wednesday, Thursday ו־Friday" (עמוד 14).
אף שהוא אינו סוטה מהמבנה הסיפורי שמוכר למי שכבר קרא (כמוני) את המיתולוגיה הנורדית, הרי שגיבוריה הופכים לדמויות שמעצב גיימן. האלים, הופכים לחיים ובועטים – הם רגזניים, ערמומיים ומלאי תשוקה – ואנו מלווים אותם מראשית הזמן ועד לרגנרוק, יום הדין, ולחורבנם. "במיתולוגיה הנורדית מופיעים אלים ואלות רבים. תפגשו רבים מהם בעמודים שלפניכם. עם זאת, רוב הסיפורים עוסקים בשניים, אודין ובנו ת'ור, וכן באחיו־בדם של אודין, בן ענקים בשם לוקי" (עמוד 21), כתב גיימן. אודין הערום והחכם בעל העין האחת, הרם באלים,הוא מי ש"הביא מלחמה לעולם: קרבות מתחילים בהטלת חנית לעבר צבא עוין ובהקדשת הקרב ומתיו לאודין. אם שרדתם בקרב, שרדתם בחסדו של אודין, ואם נפלתם בקרב, הוא בגד בכם" (עמוד 22). בנו הבכור הוא ת'ור, אל הרעם החזק אלים. "כלי הנשק של ת'ור הוא מְיֶילְניר, פטיש יוצא דופן שחושל עבורו בידי גמדים. עוד תשמעו את סיפורו. טרולים וענקי כפור וענקי הרים רועדים כולם מפחד למראה מְיֶילְניר, שהרג כה רבים מבין אחיהם וחבריהם" (עמוד 23).
אחד הסיפורים שתפס אותי במיוחד היה הסיפור על רב־הבנאים. "ת'ור יצא למזרח להילחם בטרולים. בלעדיו היה אסגרד שלו יותר אך חסר הגנה" (עמוד 63). והנה, הגיע לו זר מגודל, בבגדי נפח, ולו סוס גדול ואפו. הזר הציע לאלים להקים להם חומה והתחייב לסיים את הבנייה תוך שלוש עונות. בתמורה ביקש את ידה של האלה פרייה, "את השמש הזורחת בשמים ביום ואת הירח המענק לנו אור בלילה" (עמוד 64). האלים מצדם מטילים על ידידו של ת'ור, האל לוקי, ש"נשקו האמיתי הוא מוחו. הוא ערמומי, מתוחכם וחלקלק יותר מכל אל ומכל ענק. אפילו אודין אינו ערמומי כלוקי" (עמוד 24), לנהל את המשא ומתן עם הבנאי המסתורי. לוקי מצדו מודיע לבנאי כי האלים מוכנים לתת לו עונה אחת בלבד, "אבל אם תסיים לבנות אותה, והיא תהיה גבוהה ועבה ובלתי חדירה כפי שסוכם, תקבל כל מה שביקשת" (עמוד 67). כצפוי, שני הצדדים אינם מתחייבים להסכם בתום לב, ומרמים זה את זה. אך לאלים יש קלף סודי בשרוול, ת'ור.
בסיפור נפלא ומוכר אחר, המכונה "החתונה של פרייה", נגנב פטישו המפורסם של האל ת'ור בידי העוגים, שמוכנים להחזירו אם האלה היפה פרייה תינשא למלך העוגים, ת'רים שמו. ת'ור לא מהסס, ומתחפש לכלתו המיועדת של ת'רים. בחופת הכלולות, רגע לפני הנישואין מגיש מלך העוגים לכלתו, ת'ור בתחפושת, את הנדוניה שלה, פטישו של ת'ור. ""עכשיו," אמר ת'רים. "עכשיו השמיעי את קולך, פרייה היפה, אהובתי, יונתי תמתי, חמדתי. הישבעי תהיי לי לאישה, כפי שנשים נשבעות לגברים, וגברים לנשים, משחר הימים. אמרי את דברך!"
ת'ור אחז בקת הפטיש בכף יד מעוטרת טבעות זהב. הוא הידק את אחיזתו בקת האהובה. מגעה היה נוח ומוכר, והוא התחיל לצחוק, צחוק עמוק ומהדהד.
"אני אומר," קרא ת'ור, וקולו כרעם, "שלא היית צריך לגנוב את הפטיש שלי."
הוא הכה בת'רים בפטישו – פעם אחת בלבד, אך לא היה צורך בפעם נוספת. העוג נפל על הרצפה המכוסה קש ולא שב לעמוד.
כל הענקים והעוגים נפלו קורבן לפטישו של ת'ור: האורחים בחתונה שלא עמדה להתקיים כלל" (עמוד 106).
גיימן מספר את הסיפורים באופן מרענן וחדש, אך מבלי לוותר על הניחוח הישן, של פעם. כאשר מספר הסיפורים או זקן השבט בפונדק, בסעודה, או ליד המדורה סיפר כיצד לחמו האלים בענקים, כיצד ניסו האלים לכבול את פנריר הזאב הענק והנורא, או כיצד קמה האלה סיף, אשתו של ת'ור בוקר אחד וגילתה ששיערה נעלם והיא קירחת. גם תרגומו של תומר בן אהרון מוצלח ונעים לקריאה, מה שמגביר עוד יותר את ההנאה מהספר.
