ביקורת ספרותית על אמא של הים מאת דונטלה די פייטרנטוניו

---

עוד פנינה מעולם הספרות האיטלקי, או אם תרצו- פנינה מן הים.

זהו קודם כל ספר על משפחתיות. משפחה, על שלל רבדיה.

על יחסי הורים ילדים, אחאות (יחסים בין אחים), ולא, הפעם לא על זוגיות.

ביום בהיר אחד נערה בת שלוש עשרה מצלצלת בדלת בית כשהיא מחזיקה בידה תיק ובו צרורים חייה. את הדלת פותחת נערה צעירה ממנה- אחותה. הנערה הבוגרת יותר אומצה בינקותה ע"י משפחה אחרת, ועכשיו מוחזרת למשפחתה הביולוגית. מרגע זה תחפש את מקומה. מילדה יחידה ואהובה, כזו שכל מחסורה סופק לה ע"י זוג הורים אוהבים ודואגים, תהפוך להיות אחת מני רבים, בבית שהאוכל מוגש בו במשורה, משפחה גדולה אבל מה שהכי נוכח בה זו הדלות. והדלות הזו מתבטאת לא רק בחומר- גם ברגש, וגם במילים.

ארמינוטה= מוחזרת, זה הכינוי שידבוק בה, ולקראת סוף הספר כשמתגלות הנסיבות סביב ההחזרה הזו, המילה הזו מקבלת משנה תוקף, מכפילה את נפחה, והופכת להיות טעונה.

המספרת נותרת ללא שם לכל אורך הסיפור. גם המיקום לא ברור. מוזכרת עיר גדולה ממנה באה הילדה, ויש את העיירה אליה הוחזרה. לבסוף תוך כדי הערה של המתרגמת למדתי שמדובר על חבל אברוצו, והעיר הגדולה היא כפי הנראה רומא.

אהבתי את הספר, אהבתי את הכתיבה, אשמח לקרוא בעתיד עוד מפרי עטה של הד"ר.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על אמא של הים