ביקורת ספרותית על אמא של הים מאת דונטלה די פייטרנטוניו
ספר טוב

---

הספר אמא של הים הוא מסוג הספרים שמטרידים ונותנים בוקס בבטן!
העלילה מגוללת בגוף ראשון לעבר ובמרחק של כמה שנים שהיא כבר בת שלושים.
וכך וזה מתחיל:
"בגיל שלוש־עשרה לא הכרתי את אמי האחרת.
עליתי במאמץ במדרגות הבית שלה עם מזוודה לא נוחה ותיק מלא ערבוביית נעליים. על המישורת קיבל את פני ריח של טיגון טרי והַמְתנה. הדלת סירבה להיפתח, מישהו מבפנים טילטל אותה בלי מילים והתעסק במנעול. הסתכלתי על עכביש מתנועע בחלל הריק, תלוי על קצה קוּר.
לאחר נקישה מתכתית הופיעה ילדה עם צמות רפויות בנות כמה ימים. זאת היתה אחותי, אבל מעולם לא ראיתי אותה. היא הסיטה את הדלת כדי לתת לי להיכנס ולא הסירה ממני את עיניה החודרות. היינו דומות אז, יותר מאשר כבוגרות."
בשנת 1975 בעירה קטנה באיטליה, בגיל שלוש עשרה לאחר שאומצה מגיל חצי שנה וגדלה עם משפחה בעיר סמוכה לים היא "מוחזרת" להוריה הביולוגים.
למה?
מכאן והלאה ומהעת שדרכה כף רגלה בבית הוריה הביולוגים היא מתחילה במלחמת ההישרדות שלה. פעם היה לה חדר משלה, כאן אין לה אפילו מיטה משלה. היא חולקת את הלילה במיטה אחת עם אדריאנה אחותה שעדיין מרטיבה...
אין לה שם... במשפחה קוראים לה "זאתי" מהתלים ומתבדחים על חשבונה. אחיה הבכור אינצ'נצו מעז ועובר את הגבול...על מנת לקבל פת לחם האם מכריחה אותה לעזור בתחזוקת הבית, למרוט נוצות מעופות, לטפל באחיה התינוק ומה לא? היא נכספת לחברתה הטובה – פטריציה המכונה פט. היא מתחננת, נאחזת בתקווה ואומרת שלא תעשה בעיות. היא יודעת שהאמא המאמצת חולה ולכן כדאי שתחזור לאם הזקוקה לעזרה.
היחידה שמצליחה להעניק לה מבט של אהבה וחום היא אדריאנה אחותה הקטנה והן נקשרות אחת בשנייה.
המחשבות של למה החזירו אותי? מה עשית? למה מסרו אותי? לא מרפות ממנה. היא מתגעגעת לאם המאמצת ועורגת לכך שהאם המאמצת המכונה "אמא של הים" תאסוף אותה אליה חזרה. למרות הקשיים והמועקה בלימודים היא קוצרת מחמאות, ובזכות חריצותה ושקדנותה היא זוכה להכרה ופרסים.
ממקום שהיתה עטופה בצמר גפן היא נוחתת לתוך בית מוזנח, מזוהם, מלוכלך, אלים, וזוכה ליחס נוקשה ומבזה מהוריה.
ככל שהקריאה מתקדמת הקורא נחשף למידע נוסף מעברה כמו: למה אומצה? מי הזוג שאימץ אותה? מה הקשר של הזוג המאמץ להורים הביולוגים ועוד.
העלילה הזו מרטיטה את מיתרי הלב עד כדי כאב.
ברגישות רבה, דונטלה די פייטרנטוניו תוקפת את נושא האמהות בעוצמה ובדרך מקורית. בד בבד היא מצליחה לתת מקום גם לנושאים נוספים כגון: חברות, בגידה, הישרדות, נטישה והתוצאות של כל אלה: נפש מצולקת.
הספר כתוב בגוף ראשון ולכן על אחת אמה וכמה, הקריאה בו מעצימה את מנעד הרגשות שהקורא חווה במהלך הקריאה.
מזמן לא קראתי ספר שהצליח להותיר בי כמויות כאלה של כאב וצער.
כל הכבוד ליערית טאובר שבזכות התרגום המעולה, הצליחה להעביר את התחושות שלשם כיוונה הסופרת.
בשורה התחתונה: ילד הוא לא חבילה!
לי יניני
כנרת זמורה דביר, פרוזה-תרגום, תרגום: יערית טאובר, 208 עמודים, 2019

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על אמא של הים