ביקורת ספרותית על ג'יני מון מאת בנג'מין לודוויג
ספר טוב

---

#
סיפורים על ילדים "מיוחדים" הוא אחד הז'אנרים הצומחים בספרות. אם בעבר ילדים כאלה הוצנעו – גם בספרות – או הפכו לגורם דרמטי (כמו ב"על עכברים ואנשים" של סטיינבק) היום כותבים עליהם ספרים, שלפעמים נראה כאילו נועדו לגרום לאנשים לומר "הלואי שזה היה הילד שלי..." בלי להבין את המציאות הקשה, ולהתרגש מיכולתו של ההורה להתמודד עם המציאות הזו ("שטום" של לסטר, למשל).

ג'יני מון היא ילדה עם קווים אוטיסטיים, בתפקוד גבוה יחסית לתסמונת (היא מדברת, חושבת , יוצרת קשר ומתכננת) אבל היא רחוקה מאד מהדימוי הרומנטי הנפוץ על ילדים אוטיסטים – המייחס להם כשרונות יוצאי דופן באופן גורף. ילדים אוטיסטים – כמו כל בני האדם – מתפרסים, למעשה, על הרצף האנושי הנורמלי שבקצהו האחד בעלי כשרונות ואינטליגנצייה גבוהים מהממוצע, ובקצה השני בעלי יכולות נמוכות מהממוצע. ג'יני נמצאת איפשהו באמצע הרצף הזה. היא אינה נוטה להיות רגישה או להבחין בצרכים של אחרים, לא מראה סימני אינטליגנצייה יוצאת דופן, גם לא היפוכה. הוריה המאמצים עומדים בנסיונות מאתגרים במיוחד וגם הם אינם בעלי כנפיים והילה. סתם אנשים רגילים.

ג'יני דוברת מהמקום של ילד אוטיסטי, או כל ילד שאכזבו אותו והוא אינו סומך על אחרים. לודוויג הפליא להיכנס לראשה ולתאר את מחשבותיה ומעשיה. נראה שהוא איפשר לג'יני לספר את סיפורה בלי הפרעה והסתפק בתיווך. ג'יני הוצאה בגיל 9 מידי אמה, מכורה לסמים בעלת יכולת שיפוט לקוייה ואישיות ילדותית שאינה שולטת בדחפיה. ג'יני היתה אז בתת-תזונה, עם יד שבורה וסימני התעללות נוספים. מאז שהתה במספר בתי-אומנה, מהם ברחה או הוצאה ובשנתיים האחרונות היא מאומצת על ידי זוג שהיה חשוך ילדים בזמן האימוץ אך בינתיים נולדה להם תינוקת. מובן שג'יני אינה מודעת לזמנים או לתהליכים, ומספרת את הסיפור כפי שהיא חווה אותו, בהווה. הסיפור מציאותי מאד, נראה כסיפור אמיתי (הוא לא אם כי הוא בנוי על סיפורים ודמויות אמיתיים.).

לודוויג מצליח לאפשר לקוראים לראות, להבין ולפעמים להזדהות עם צדדים שונים בסיפור. ההורים המאמצים המתמודדים עם קשיים ועם מציאות שלא דמיינו, ולא תמיד הם מספיק מבינים או הוגנים. ג'יני שמתמודדת עם מבוגרים שלא מקבלים ברצינות מה שהיא מספרת להם ואין דרך שהיא יכולה לגרום להם להבין, מתבלבלת בין כעס ואהבה, ו"מענישה" את אלה שלא מגיע להם עונש. המורים של החינוך המיוחד שנופלים לפעמים קורבן לתפיסתם השגוייה את הילדים בהשגחתם, שכוונותיהם הטובות מרצפות את הדרך לגהינום.

כתוב מצויין, קריא מאד, והקורא הוא זבוב על הקיר – שומע את ג'יני מתארת מה שקורה, ומבין יותר מכל המשתתפים את המצב המתואר, שמעלה מחשבות נוגות על אהבה ומחוייבות שאינן ניתנות בהכרח למי שהן מגיעות לו.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על ג'יני מון