“ג'יני מון בסך הכל רצתה שיקשיבו לה. כולם שמעו אותה, אבל אף אחד לא ממש הקשיב לה. היא ניסתה כל הזמן לספר משהו, אבל ללא הצלחה. כי ג'יני מון בת הארבע עשרה היא אוטיסטית שיש לה שתי בעיות עיקריות. היא לא טובה בהיקשרויות עם אנשים, והיא לא טובה בהבעת רגשות. היא עובדת על הדברים האלו עם פטריס הפסיכולוגית שלה, והן עובדות קשה. אבל רוב הזמן לא קל לה. חוץ מזה היא גם לא אוהבת שנוגעים בה. נגיד בתחרות כדורסל של ה”

“# סיפורים על ילדים "מיוחדים" הוא אחד הז'אנרים הצומחים בספרות. אם בעבר ילדים כאלה הוצנעו – גם בספרות – או הפכו לגורם דרמטי (כמו ב"על עכברים ואנשים" של סטיינבק) היום כותבים עליהם ספרים, שלפעמים נראה כאילו נועדו לגרום לאנשים לומר "הלואי שזה היה הילד שלי..." בלי להבין את המציאות הקשה, ולהתרגש מיכולתו של ההורה להתמודד עם המציאות הזו ("שטום" של לסטר, למשל). ג'יני מון היא ילדה עם קווים אוטיסטיים, בת”

“ג'יני מון היא ילדת בת 13 וחצי, גרה במשפחת אומנה אחרי שהרשויות הוציאו אותה מרשות אמה, המזניחה והמסוממת. הספר מסופר בגוף ראשון, בקולה של ג'יני, ובצורת החשיבה המיוחדת של ילדים על הספקטרום האוטיסטי. להוריה המאמצים של ג'יני עומדת להיוולד תינוקת ולג'יני יש אובססיה לתינוקת בעברה, שאף אחד מהסובבים אותה לא מבין. עם התקדמות הסיפור אנו נחשפים לשנים הראשונות בחייה של ג'יני, לאופן החשיבה שלה, וגם לתסכול של הא”

“ג'יני מון בסך הכל רצתה שיקשיבו לה. כולם שמעו אותה, אבל אף אחד לא ממש הקשיב לה. היא ניסתה כל הזמן לספר משהו, אבל ללא הצלחה. כי ג'יני מון בת הארבע עשרה היא אוטיסטית שיש לה שתי בעיות עיקריות. היא לא טובה בהיקשרויות עם אנשים, והיא לא טובה בהבעת רגשות. היא עובדת על הדברים האלו עם פטריס הפסיכולוגית שלה, והן עובדות קשה. אבל רוב הזמן לא קל לה. חוץ מזה היא גם לא אוהבת שנוגעים בה. נגיד בתחרות כדורסל של ה”

“# סיפורים על ילדים "מיוחדים" הוא אחד הז'אנרים הצומחים בספרות. אם בעבר ילדים כאלה הוצנעו – גם בספרות – או הפכו לגורם דרמטי (כמו ב"על עכברים ואנשים" של סטיינבק) היום כותבים עליהם ספרים, שלפעמים נראה כאילו נועדו לגרום לאנשים לומר "הלואי שזה היה הילד שלי..." בלי להבין את המציאות הקשה, ולהתרגש מיכולתו של ההורה להתמודד עם המציאות הזו ("שטום" של לסטר, למשל). ג'יני מון היא ילדה עם קווים אוטיסטיים, בת”

“ג'יני מון היא ילדת בת 13 וחצי, גרה במשפחת אומנה אחרי שהרשויות הוציאו אותה מרשות אמה, המזניחה והמסוממת. הספר מסופר בגוף ראשון, בקולה של ג'יני, ובצורת החשיבה המיוחדת של ילדים על הספקטרום האוטיסטי. להוריה המאמצים של ג'יני עומדת להיוולד תינוקת ולג'יני יש אובססיה לתינוקת בעברה, שאף אחד מהסובבים אותה לא מבין. עם התקדמות הסיפור אנו נחשפים לשנים הראשונות בחייה של ג'יני, לאופן החשיבה שלה, וגם לתסכול של הא”