ספר מתח שבדי סטנדרטי, לא מעניין, לא משעמם. ככה באמצע.

העלילה תפורה סביב בלש המשטרה בקסטרום "הכי שנון, פרובוקטיבי, מבריק ומעצבן" דברי הכריכה האחורית. אז פרט ל"מעצבן" לא מצאתי שום איפיון מאלה. הוא רווק, שמן, בגיל העמידה, אוכל ושותה הרבה, בעל מוסר מפוקפק, חשיבה סטיריאוטיפית ושוביניסטית, בטוח שהוא מתנת האל למין הנשי (ועד שאלה יפנימו את זה, הוא מסתפק בסקס קנוי)

את העובדה שגיבורו מבריק מציין פרסון בערך אחת לפרק. לא הצלחתי להבין במה הוא מבריק, איך הוא פותר את התעלומה (רמז - זה לא הוא זו עבודת בלשות של אחרים) ולמה חבריו ומפקדיו סובלים אותו? זו תעלומה שאותה הוא דווקא לא מנסה לפתור.
התעלומה היא רצח שנראה תחילה כמו מריבת שיכורים, לא מעניינת במיוחד בתחילה גם לא בהמשך. בפיתרון הרצח הזה מושקעים יותר אמצעים וכוח אדם מאלה שהושקעו, כך נראה, בחקירת הרצח של אולף פאלמה. איך אני יודעת את זה? הרצח ההוא לא נפתר...

בקיצור ספר מתח שאמנם כתוב בסדר, אך אינו מתבלט בשום מובן. ונשאלת השאלה. אחרי ספרי מתח סקנדינביים די רבים שתורגמו ונקראו פה, מה טעם ראתה ההוצאה לתרגם (מאנגלית!!!) ספר בינוני שנכתב לפני 8 שנים, שאינו מביא בשורה לאיש - פרט, כנראה, לחשבון הבנק של פרסון. לא שאני מזלזלת בחשבון בנק, חלילה, אלא שיש לנו חשבונות בנק כחול לבן - כמו של דנקנר, נניח, - לפרנס לפניו.

סיפור בלשי טוב, ממוקד בסיפורים אנושיים ריאליים בניגוד למותחנים האסטרטגים חובקי עולם מצילי האנושות, יש די והותר בעצם אינסוף מורכבות אנושית שיכולה לספק רקע לכל עלילה בלשית טובה,במובן הזה העלילה מזכירה קצת את הסיפורים של סימנון .
הדמויות אמינות משכנעות בצורה סבירה, הבלש בקסטרום מופיע בסיפור על תקן הצבעוניות ושבירת המוסכמות, למעט ההופעה האחרונה החותמת תרם רק פה ושם להתקדמות העלילה ולפתרונה, רוב העבודה ביצעו בעיקר הכפופים לו, בעניין זה יש הרבה מה ללמוד מהתהליך שעוברים הארי הולה ויו נסבו.
סה"כ סיפור טוב, מומלץ.

מי שקורא ספרי מתח רבים יודע שהשוודים הם מהמובחרים שבניהם.

לצד שמות שוודיים מסובכים, רחובות שכמעט בטוח שלא תדעו להגות נכון, אנו נתקלים שוב ושוב בעלילות מצמררות, מתוחכמות ועוצרות נשימה.

לייף ג.ו פרסון הוא אחד מסופרי המתח הטובים והוא מביא לנו שוב את סיפורו של אוורט בקסטרום. זהו הספר השני בסדרת המתח. קדם לו הספר בקסטרום – הרצח של לינדה.

בקסטרום, רב פקד בילוש במחלק הרצח הוא אדם ציני, יהיר וגזען אשר בטוח כי כולם חוץ ממנו די מטומטמים, והוא לא חוסך במילים. לאורך הקריאה לא הייתי בטוחה אם אני שונאת את הדמות המעצבנת הזו או מתפעלת מהשנינות והסרקזם המאפיינים אותה. הוא הצליח להצחיק אותי ולעצבן אותי בו זמנית, וזה ראוי לציון. אותו בקסטרום סובל מבעיות השמנה חמורות, אורח חיים לא בריא בלשון המעטה ובעיות שתייה קשות לא פחות. קצין הרפואה של המשטרה מצליח להפחיד אפילו אותו ונותן לו דיאטה מיוחדת שהוא אמור לעמוד בה, ספק אם יצליח בכך.

מכל מקום, הפעם מדובר ברצח שנראה לכאורה פשוט.

"מה בקשר לקורבן ? מה אנחנו יודעים עליו ?
הוא הדייר בדירה, שמו קארל דניאלסון. גבר מבוגר, רווק, 68."

אותו דייר, הקורבן, אינו טלית שכולה תכלת, נעצר לא פעם בעבירות שונות. בעיות חברתיות, אלכוהול וכדומה היו מנת חלקו או כפי שכינה אותו בקסטרום "השיכור המצוי".

הקורבן הוכה למוות על ידי מחבט ברזל יצוק כאשר בקבוקי אלכוהול פזורים בזירה. כאמור, לכאורה הרצח הסטנדרטי.

אך לא כך הם פני הדברים. אפילו לא קרוב לזה !

מכאן מתחילה פרשייה מסובכת ומורכבת, כאשר דמויות רבות מתווספות לעלילה, גופה ראשונה מופיעה עד מהרה ומשם הדרך לתחתית מהירה ביותר. הגופה הראשונה קשורה לרצח הגמלאי השיכור ולאט לאט מתגלים פרטים נוספים העשויים לשפוך אור על חקירת הרצח המקורית.
גופות נוספות, כנופיות, גילויים משפחתיים מפתיעים ורשימות ראשי תיבות מסתוריים הם רק חלק מעלילה מסועפת המובילה לפענוח התעלומה.

זה המקום לומר כי הכתיבה מחד טובה אך לא אחת הרגשתי כאילו הסופר העמיס יתר על המידה בפרטים ובדמויות שיכל לחסוך בהם. ניתן היה לצמצם גם את מספר העמודים. תחושה של מריחה מיותרת לפעמים.

בסה"כ ספר טוב, אך קראתי ספרי מתח סוחפים יותר.

קריאה מהנה.