הילדים של תש"ח

את ירושלים לא נפלה של עמוס אילון, שהיה כתב על המשמר במלחמת השחרור ונדפס תוך כדי המלחמה, אני שומר בספרייתי כאחד מהספרים שהיו בבית אבי. אני זוכר שקראתי אותו לראשונה בילדותי, בהתרגשות רבה, ומאז אני נושא אותו בלבי, באופן שתמיד עורר בי שאלה, מתי אחזור אליו, אל דפיו המרופטים, רווי העצב והגאווה, והאם אתרגש כפי שהתרגשתי אז תוך כדי קריאה?

השנה החלטתי לחזור לעיר, דרך בחירתי בלימודי ירושלים, העיר שאני כול כך אוהב, אך בו בעת לא אוהב, כעיר שיש בה תערובת של קנאות דתית וחילוניות פוחתת, עיר בה חשים את נטל ההיסטוריה האופף, מיד עם הכניסה בשעריה. כחלק מהעלייה לרגל שלי, אני חוזר לטקסטים המכוננים שלי לעיר, שעיצבו את תודעתי, ואת אהבתי לירושלים. אין עיתוי נכון יותר, מחזרה אל ירושלים לא נפלה, של עמוס אילון, בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, חמישים שנה, לאחר שקראתיו לראשונה.

עמוס אילון, צעיר בגיל עשרים ושתיים, נשלח בעיצומה של מלחמת השחרור, ב-19 לאפריל על ידי עיתון על המשמר, להיות הכתב המיוחד שלו בעיר הנצורה. הוא הצליח להגיע אל העיר בשיירה האחרונה שפרצה את הדרך, לשהות של שישה שבועות, במערכה הקשה והקריטית על הדרך העוברת בוואדי ומעת לעת נחסמת, וגורמת לעיר לרעוב, ובחזית עירונית פתלתלה, בת שלושים קילומטר החוצה ומנסה לחבר שכונות, חלקן מרוחקות ונצורות, כמו הרובע היהודי ורמת רחל.

עמוס אילון, התגלה אז, כעיתונאי היודע לתאר בצבעים עזים מעוררי התרגשות, את קורות המלחמה. הוא העניק לי תחושה, כי אני מביט דרכו למראות, או לזוועות, שומע את הקולות, חש בחרדה ובעצבות האופפת את העיר, אך יותר מכל בתקווה, ירושלים לא נפלה, סיסמה המתכתבת עם זאת של מצדה, אך ירושלים הייתה עיר גדולה, מלאה בילדים, זקנים ונשים, חלקם הפכו בעל כורחם למשתתפי הקרב הגדול שהכריע לבסוף את המאבק על ארץ ישראל.

יש רגעים, שחשתי בכובד ההיסטוריה על העיר ומגניה, בשעה שמפקד גדוד הפורצים של הפלמ"ח נשא פקודת יום, קצרה וחפוזה לקראת הפריצה אל העיר העתיקה: "אתם עומדים מול חומות ירושלים! מעיר זאת גורשו היהודים לפני 1877 שנים. הנכם הראשונים מאז ימי חורבן – ירושלים לעלות בחומה הזאת, חיזקו ואימצו". (עמוד - 105)

לא רק לוחמי הפלמ"ח, היו גיבורי הקרבות של אילון, הילדים הקטנים הם הגיבורים האמיתיים, אלו של שכונות העוני," .. פני הילדים נפלו. אל שכונות העוני התגנב כבר הרעב ונתן אותותיו בעיניהם השחורות הלוהטות.." (עמוד 73) בהתחלה חילקו לכל אדם מאתיים גרם לחם ליום, לאחר שבועיים הכמות ירדה לחמישים גרם של לחם קשה ויבש. התינוקות נחלשו וחלו, בעיר היו מאות תינוקות חולים וידי הרופאים קצרו ביכולתם לתת מענה.

עברו שנים, והסיפור של אילון חובר לסיפור של החותנת שלי, שהייתה ילדה בעת המצור על העיר. היא לעתים מספרת על הרעב הקשה מנשוא. הייתה לה פרוסת לחם אחת, אותה היא שמרה לשעה מאוחרות של היום, כאשר הרעב יהיה בלתי נסבל, אך אחיה שהיה רעב, לא יכול לעמוד בפיתוי, ולקח לה את הפרוסה לעצמו. כוכבה ממשיכה לספר, כמו אילון, על הכיתה ההולכת ומתמעטת מתלמידות, חלקן נהרגו בהפגזת הלגיון הערבי, לעתים משפחה שלמה סביב לשולחן הארוחה הדלה.

אילון מספר בעניין רב, ובזעם על העזרה שהגישו הבריטים לערבים, כולל הפגזות אכזריות של העיר, בכוונה לחזור לירושלים, באמצעות הלגיון הערבי. או גם על רגע משעשע, בו בעיצומה של המערכה בן גוריון מגיע בחשאי לירושלים, לראות במו עיניו את מצב. בדרך לסוכנות הוא פוקד את חנות הספרים שהוא לקוח שלה, מזמנים אחרים.

לרגעים חשתי בסולידריות העיר, מי שלחם היה בחזית, שהייתה לעתים חלון מול חלון, אחרים ובהם ילדים, נשאו דומם אתים ומקושים, חלפו בטורים ארוכים בדרכם לחפור תעלות הגנה לעיר.

מה קרה לאילון שכתב בהתרוממות רוח, בפאתוס, משתף ומקנה תחושה לרגעים בהם המרווח בין תבוסה לניצחון היה כחוט השערה. רק רוח הלוחמים והתושבים אפשרו עמידה עיקשת ומנעו בכך את נפילת העיר. איילון כמבטא ישראליות, עבר לחיות באיטליה, שם סיים את חייו, ואני תוהה למה? דרך השאלה הזאת אני חש שמשהו אבד לו, ואולי גם לנו.

הילדים של תש"ח

את ירושלים לא נפלה של עמוס אילון, שהיה כתב על המשמר במלחמת השחרור ונדפס תוך כדי המלחמה, אני שומר בספרייתי כאחד מהספרים שהיו בבית אבי. אני זוכר שקראתי אותו לראשונה בילדותי, בהתרגשות רבה, ומאז אני נושא אותו בלבי, באופן שתמיד עורר בי שאלה, מתי אחזור אליו, אל דפיו המרופטים, רווי העצב והגאווה, והאם אתרגש כפי שהתרגשתי אז תוך כדי קריאה?

השנה החלטתי לחזור לעיר, דרך בחירתי בלימודי ירושלים, העיר שאני כול כך אוהב, אך בו בעת לא אוהב, כעיר שיש בה תערובת של קנאות דתית וחילוניות פוחתת, עיר בה חשים את נטל ההיסטוריה האופף, מיד עם הכניסה בשעריה. כחלק מהעלייה לרגל שלי, אני חוזר לטקסטים המכוננים שלי לעיר, שעיצבו את תודעתי, ואת אהבתי לירושלים. אין עיתוי נכון יותר, מחזרה אל ירושלים לא נפלה, של עמוס אילון, בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, חמישים שנה, לאחר שקראתיו לראשונה.

עמוס אילון, צעיר בגיל עשרים ושתיים, נשלח בעיצומה של מלחמת השחרור, ב-19 לאפריל על ידי עיתון על המשמר, להיות הכתב המיוחד שלו בעיר הנצורה. הוא הצליח להגיע אל העיר בשיירה האחרונה שפרצה את הדרך, לשהות של שישה שבועות, במערכה הקשה והקריטית על הדרך העוברת בוואדי ומעת לעת נחסמת, וגורמת לעיר לרעוב, ובחזית עירונית פתלתלה, בת שלושים קילומטר החוצה ומנסה לחבר שכונות, חלקן מרוחקות ונצורות, כמו הרובע היהודי ורמת רחל.

עמוס אילון, התגלה אז, כעיתונאי היודע לתאר בצבעים עזים מעוררי התרגשות, את קורות המלחמה. הוא העניק לי תחושה, כי אני מביט דרכו למראות, או לזוועות, שומע את הקולות, חש בחרדה ובעצבות האופפת את העיר, אך יותר מכל בתקווה, ירושלים לא נפלה, סיסמה המתכתבת עם זאת של מצדה, אך ירושלים הייתה עיר גדולה, מלאה בילדים, זקנים ונשים, חלקם הפכו בעל כורחם למשתתפי הקרב הגדול שהכריע לבסוף את המאבק על ארץ ישראל.

יש רגעים, שחשתי בכובד ההיסטוריה על העיר ומגניה, בשעה שמפקד גדוד הפורצים של הפלמ"ח נשא פקודת יום, קצרה וחפוזה לקראת הפריצה אל העיר העתיקה: "אתם עומדים מול חומות ירושלים! מעיר זאת גורשו היהודים לפני 1877 שנים. הנכם הראשונים מאז ימי חורבן – ירושלים לעלות בחומה הזאת, חיזקו ואימצו". (עמוד - 105)

לא רק לוחמי הפלמ"ח, היו גיבורי הקרבות של אילון, הילדים הקטנים הם הגיבורים האמיתיים, אלו של שכונות העוני," .. פני הילדים נפלו. אל שכונות העוני התגנב כבר הרעב ונתן אותותיו בעיניהם השחורות הלוהטות.." (עמוד 73) בהתחלה חילקו לכל אדם מאתיים גרם לחם ליום, לאחר שבועיים הכמות ירדה לחמישים גרם של לחם קשה ויבש. התינוקות נחלשו וחלו, בעיר היו מאות תינוקות חולים וידי הרופאים קצרו ביכולתם לתת מענה.

עברו שנים, והסיפור של אילון חובר לסיפור של החותנת שלי, שהייתה ילדה בעת המצור על העיר. היא לעתים מספרת על הרעב הקשה מנשוא. הייתה לה פרוסת לחם אחת, אותה היא שמרה לשעה מאוחרות של היום, כאשר הרעב יהיה בלתי נסבל, אך אחיה שהיה רעב, לא יכול לעמוד בפיתוי, ולקח לה את הפרוסה לעצמו. כוכבה ממשיכה לספר, כמו אילון, על הכיתה ההולכת ומתמעטת מתלמידות, חלקן נהרגו בהפגזת הלגיון הערבי, לעתים משפחה שלמה סביב לשולחן הארוחה הדלה.

אילון מספר בעניין רב, ובזעם על העזרה שהגישו הבריטים לערבים, כולל הפגזות אכזריות של העיר, בכוונה לחזור לירושלים, באמצעות הלגיון הערבי. או גם על רגע משעשע, בו בעיצומה של המערכה בן גוריון מגיע בחשאי לירושלים, לראות במו עיניו את מצב. בדרך לסוכנות הוא פוקד את חנות הספרים שהוא לקוח שלה, מזמנים אחרים.

לרגעים חשתי בסולידריות העיר, מי שלחם היה בחזית, שהייתה לעתים חלון מול חלון, אחרים ובהם ילדים, נשאו דומם אתים ומקושים, חלפו בטורים ארוכים בדרכם לחפור תעלות הגנה לעיר.

מה קרה לאילון שכתב בהתרוממות רוח, בפאתוס, משתף ומקנה תחושה לרגעים בהם המרווח בין תבוסה לניצחון היה כחוט השערה. רק רוח הלוחמים והתושבים אפשרו עמידה עיקשת ומנעו בכך את נפילת העיר. איילון כמבטא ישראליות, עבר לחיות באיטליה, שם סיים את חייו, ואני תוהה למה? דרך השאלה הזאת אני חש שמשהו אבד לו, ואולי גם לנו.