ביקורת ספרותית על קץ התמימות - משפט ושלטון בישראל מאת דניאל פרידמן
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 14 באפריל, 2019
ע"י אורי רעננה


הספר יוצר תמונה סינופטית של האבולוציה של מערכת הצדק בארץ החל מהתקופה העותומנית , מוסלמית, דרך המנדט הבריטי ועד תהליכי ההתהוות וההבשלה של מערכת המשפט הישראלית לדורותיה.
הספר מקדיש מקום נרחב ל"אקטיביזם השיפוטי" שהובל על ידי השופט אהרן ברק ודורית ביניש, על משמעויותיו והנוזקה שגרם.
אוסיף כאן אזהרה, הספר בן 835 עמודי קריאה, אליהם מתווספים עוד כ 100 עמודי מקורות, כך שהוא מציג בפני הקורא מספר אתגרים. הבסיסי ביותר הוא שאם הוא נופל מהיד, יש סכנה של פגיעה, (סתם בצחוק).
הסכנה הגדולה יותר היא מה שקרה לי .. התמכרות. הספר כתוב בצורה קריאה לכל נפש, אינו מתיימר להתפלסף ב"משפטיות מורכבת", מחד, ומציג בעיות מורכבות בצורה נבונה וחכמה, שמאפשרת להבין תהליכים מורכבים, מאידך.
קסם נוסף שקשר אותי בעבותות סקרנות היה הצגת הרקע הפוליטי, חברתי מדיני בתקופות השונות. בדרך זאת ניתן ללמוד על אותם תהליכים וגורמים שיוצרים חוקים וחקיקה, כמו מערכת השיקולים של השופטים ומערכת המשפט.
הספר מתרכז במערכת השלטון שכוללת שרים ובמיוחד ראש הממשלה ושר המשפטים, גורמי האכיפה המשפטיים כמו הפרקליטות והיועץ המשפטי, מול מערכת השופטים ובתי הדין.
במאמר מוסגר, חסרו לי גורמי החקירה כמו המשטרה, השב"כ ואחרים, שבשנים האחרונות נראים כשחקנים עצמאיים בעלי שאיפות משלהם, ולא משרתי האמת.
בגדול מערכת המשפט שלנו עברה התבגרות משלב ה"ג'היליה", ילדות ותמימות, שבה השופטים נזהרו בכבוד המחוקק ובזה האדירו את שמם והמוסד שבו כיהנו כמו את החוק, דרך שלב הביניים ההתבגרות, אל "ההתפרעות" בתקופת אהרן ברק ודורית ביניש, ולבסוף, כפי הנראה, "תקופת הרטרו" של אשר גרוניס.
הכותב, דניאל פרידמן, מביא את המידע דרך מקרים מוכרים. כמו , משפט כפר קאסם, שורת המתנדבים, העסק ביש ועד משפטי אולמרט וראש הממשלה הנוכחי , בנימין נתניהו. כל מקרה מנותח מנקודת המבט של "השחקנים" באירוע. הניתוח של המקרה מאיר כיצד נבנית אבן דרך לחיוב ולשלילה במערכת הצדק.
בסיום הרגשתי כי אני מעוניין לשוחח עם בעל מקצוע או כותב הספר, דבר שלא קרה לי קודם לכן.
ממליץ מאוד לקרוא ולהקדיש את הזמן הנדרש כי זה בנפשנו.

11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אורי רעננה (לפני שבוע)
לגוסטב, הגישה כי יש אנשים נעלים , חפים מאינטרסים והשקפות עולם, שיודעים מה טוב לכולם, היא הקושי.
יש עוד דרך להביע התנגדות והוא רצון העם כפי שמשתקף בהפגנות ובחירות.
הדוגמה ההיסטורית היא האירועים שלאחר מלחמת יום כיפור. הצדק נעשה לא על ידי ריצה פראית לבג"ץ, ואפילו לא בוועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט, אלא בהפגנות, ומהפך שלטוני בקלפי.
הגישה של "הכל שפיט" וזכות עמידה לכל ( לא בחדר השינה כמובן), היא בעייתית ודורשת עריכה מחדש.
עצם השיח שלנו וספרים ומאמרים כמו של פרידמן, הם המפתח לתיקון נאור וסובלני.
ולא פסיקה ישירה או אמירה אגבית של שופט או שופטים עליונים.
גוסטב (לפני שבוע)
אורי, לא הבנתי איך הצגתי את הבעיה, מי שחור? מי המעטים? ומי נאור?
מי נוהג ב''עריצות נאורה'' ומצד מי ההפקרות?
בדבריי התייחסתי לתקופה האחרונה, ואף ציינתי זאת, ולא לתקופת '''פרוץ המדינה''
בהחלט אשקול לקרוא את הספר
אורי רעננה (לפני שבוע)
לגוסטב, הנך מציג את הבעיה בצבעים של שחור ולבן, נאורים מול עמי ארצות, מעטים מול רבים , ולא היא.
כשהגדירו הפרדת רשויות, פחדו מ"עריצות נאורה". לכן מדברים על דו שיח בין הרשויות ובעיקר, תיחום גבולות הדוק, שכל רשות שומרת עליו.
ב"פרוץ המדינה" , ידעה הרשות השופטת להגביל עצמה היטב כי הבינה את משמעות הפריצה של הגבולות. בתקופה זאת, כל הערה של בית במשפט העליון בסגנון " ראוי כי המחוקק ייתן דעתו..", כובדה והחוקים תוקנו על ידי אלו שממונים על כך.
זה לא מנע מבג"ץ ליצור אמירות כמו בגץ "קול העם" בנושא חופש הדיבור.
ההפקרות שמתוארת בספר ומצוינת על ידי הביאה כי המערכת המשפטית הגדירה באמירות אגב "סייגים" שהפכו לתקדימים במקרים אבסורדיים כמו דרישה לדיווח של קצין בכיר בזמן מערכה צבאית ועוד דברים כאלו.
כדאי לקרוא את הספר.
גוסטב (לפני שבוע)
מחשבות, זה סוג של טעם נרכש...כשיחוקקו חוקים שפוגעים בך ובזכויות שלך כאזרח, הגם אז תשאל מה הטעם?
מחשבות (לפני שבוע)
גוסטב, העליה על בית המשפט עם D9 היא קריאה גסת רוח. מצד שני, מה הטעם בחקיקה של נבחרי העם אם היא פתוחה לפירוש של שופטים?
גוסטב (לפני שבוע)
הרשות השופטת, המשוכה האחרונה, והיחידה בתקופה האחרונה. בגץ שמנסה ולפעמים מצליח למנוע חקיקה לא מוסרית ודורסנית, מביא את המפלגה שמייצגת את הימין הקיצוני ואת המתנחלים, לדרוש כתנאי את תיק המשפטים מבהיר על איזה חקיקה מדובר. גם הקריאה לעלות עם כף של D-9 על בית המשפט, שבאה מאותה מפלגה של שרת המשפטים, עוזרת להבין באיזה מציאות אנו חיים, ואת חשיבותו של בית המשפט.
אורי רעננה (לפני שבוע וחצי)
למחשבות, הספר מצביע על יהירות, יש שקראו לזה פירטיות משפטית, כפי שגם אתה מגדיר,ערבוב רשויות מסוכן ביותר, ולבסוף תהליך שבו הרשות השופטת הופכת למחוקקת. בדרך היא עושה לעצמה הנחות, בהם היא לא עקבית גם בהחלטותיה והדברים משתנים לפי המצב(רוח השופט).
התהליכים האלה הביאו לעריצות כלפי חוץ ובעיקר חסימת חופש הדעה והשיפוט כלפי פנים ,קרי,חברי ההרכב ובית המשפט.
אם זה נראה בעיניך, אזי לא הפסדנו כלום באקטיביזם השיפוטי.
מחשבות (לפני שבוע וחצי)
אקטיביזם שיפוטי יכול להוציא מהדעת מחוקק מצוי. מנגד, האם לא צריך שופטים המבינים מה שלא מבין מחוקק נמהר?
גוסטב (לפני שבוע וחצי)
יפה כתבת, נשמע מעניין, למרות שדבריך
על הספר הזכירו לי את האמרה של John Godfrey Saxe ''יש שני דברים שלעולם אינך רוצה להראות לאנשים כיצד אתה עושה אותם - חוקים ונקניקיות."





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ