• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
המחברת האדומה

המחברת האדומה

מאת פול אוסטר

הביקורת של מורי

תמונה של מורי
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
3.0
המחברת האדומה

המחברת האדומה

מאת פול אוסטר

הביקורת של מורי

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
תמונה של מורי
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2014
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/12
ביקורות על המחברת האדומה
הבאה
קורא כמעט הכול
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 10 שנים

“צרוף מקרים הוביל אותי לקרוא את הספר הפיצפון הזה. הספר שאני בדיוק קורא נעלם באופן מסתורי... קורה. הבת”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 7 שנים•1 דקות קריאה

ארבעה סיפורים, המחולקים לסיפורים קצרים יותר, מהווים אוסף מקרי של מקריות בחייו של אוסטר. המוטיב העוסק במקריות חזק מאוד בספריו ואין זה פלא שהוא הקדיש לכך ספר קטן המורכב כולו מסיפורים אמתיים.
אוסטר יודע לספר סיפור, אבל כאן הסיפורים מפליאים בעצמם ואין צורך לקשטם יותר מעצם היותם הם. מה ניתן לומר יותר מחבר טוב, הבא לבקר ממרחקים, ובכל פעם שבא לבקר והם נסעו לאנשהו לקנות משהו, בכל פעם היה תקר בגלגל?
הספר חביב, חובבי אוסטר לבטח יהנו ממנו ואני חובב אוסטר משובע, אם כי הספר נטול כל ערך ספרותי.
אני לא מניח את הבחירה בידכם אם לקרוא את הספר או לא. ממילא ממתי אתם בוחרים ספרים? הספרים בוחרים אתכם.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של טומאי
טומאי
תמונה של רונן בן
רונן בן
תמונה של ד י ק ל ה
ד י ק ל ה
תמונה של רוחי ליליאן
רוחי ליליאן
תמונה של רותה
רותה
תמונה של יונתן בן
יונתן בן
תמונה של Tamas
Tamas
תמונה של חני
חני
22קוראים|גיל ממוצע56|45%נשים

על המבקר

תמונה של מורי

מורי

ותיק
חבר מזה 19 שנים
990 ביקורות•39 נבחרות•21,228 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ספרות קלאסית
תמונה של מורי
מורי
ותיק
חבר באתר מזה 19 שנים
ביקורות990
ביקורות נבחרות39
לייקים שקיבל21,228
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת514ספרות מקורית233ספרות קלאסית27

דיון על הביקורת

9 תגובות
מלכה לוין
מלכה לוין•לפני 7 שנים

צודקת. ועל זה נאמר טעות פרוידיאנית...

yaelhar
yaelhar•לפני 7 שנים

מלכה לוין - "הפנקס האדום" היה של ההסתדרות, לא של מפא"י...

סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים

פנקס נאה ביותר

מלכה לוין
מלכה לוין•לפני 7 שנים

מזכיר לי את הפנקס האדום של מפא"י...

קיבלתי צמרמורת.
מורי
מורי•לפני 7 שנים

אמת, פנקס.

צב השעה
צב השעה•לפני 7 שנים

זה נראה יותר

כמו פנקס מאשר מחברת.
סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים

פרפר- גדול! הלוואי שהיה דבר כזה. ספר שמשלם לאדוניו שיקנה אותו (:

פרפר צהוב
פרפר צהוב•לפני 7 שנים
לא חשוב אם אני בוחר את הספר או הספר בוחר בי, בסופו של דבר אני צריך לשלם. בינתיים אף ספר לא שילם עלי :-)
סקאוט
סקאוט•לפני 7 שנים

מחשבות, משפשפת אנוכי את עיניי. האומנם? שלוש ביקורות בהפרש של שעות מספר זו מזו?

ספר נפלא. אני בחרתי בו ואני לא מתחרטת. [אבל גם הוא בחר בי, במובן מסוים]
9 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של מורי

מול המראה האכזרית

מול המראה האכזרית

מיכאל בר-זהר

את הסקירה לספר מאיר עיניים זה התחלתי לכתוב באמצע מאי 2026, מספר חודשים לפני הבחירות הגורליות שלאחר הטבח ההוא. מיהרתי להתחיל לכתוב כבר בעמוד 50 של הספר. אם ההפיכה המשטרית מצד הליכוד והימין עשתה משהו מטלטל בקטנה לפוליטיקה הישראלית בתחילת 2023, טבח השבעה באוקטובר טלטל בענק בפוליטיקה בה נמצאים לרוב ננסים רוחניים.
הספר הנוכחי של מיכאל בר-זוהר, כותב נהיר ומאיר עיניים, כאמור, מספר לנו סיפור, שלא ניתן לראות בו אלא סיפור של היסטוריה חוזרת, אבל לאחור. בר-זהר, יליד 1938, היה דוברו של משה דיין, בשיאו שר הביטחון בזמן מלחמת יום כיפור. פרט לדיין, בר-זהר מספר על רבים מגדולי הפוליטיקה של אותם ימים מהענק מכולם, אך קטן-הגוף, דוד בן-גוריון ועד לשמות נוספים כיגאל אלון, משה דיין, נבון, פרס, זלמן ארן, רבין, גולה מאיר, בגין ועוד. הספר הגיע לאינתיפאדה הראשונה ב-1987, אירוע רב נפגעים בגוף, בנפש ובפוליטיקה הישראלית.
ומה ההבדלים כבר בקריאת רבע מהספר? שני הבדלים גדולים ובולטים: דוד בן-גוריון היה פוליטיקאי ומדינאי ענק. הוא ראה למרחוק וסמך על הצעירים המוכשרים, אותם רצה לקדם ותמך בהם. אותם צעירים, או לפחות חלק מהם, הגיעו רחוק כמו גולדה מאיר, רבין, פרס ונבון. ומה היום? מעל כולם ניצב נתניהו, פוליטיקאי ענק ומדינאי ננס, המוקף בננסים רוחניים לרוב, שאת רובם ככולם אין הוא רוצה לקדם ועליהם אין הוא סומך. האם נתניהו אשם בכך? לגמרי. באווירה שיצר מי שיכול לתרום לפוליטיקה ולמדינה, ולא רוצה בכך, ומי שנתמנה לתפקיד כלשהו, לא מסוגל לכך. אפילו תקופתו של בגין זכורה לטוב בתחילתה.
עם המשך הקריאה לא ברור מה מטרת הספר, אבל הכתיבה הבהירה והמרתקת מכריחה כמעט להמשיך בקריאה. הספר, כאמור, נעצר ב-1989, עת משתדלים כל העולם ואשתו להגיע להסכמה על תחילת הדברות עם הפלסטינאים והגעה להסדר, מה שהיום זוכרים כאוטונומיה לפלסטינאים. באותה עת שמיר קפוץ היד ראש הממשלה ורבין שר הביטחון. מפלגת העבודה רוצה (לתת עבודה...) והליכוד השולט מלוכד כרגיל סביב סרבנות וחוסר מעש.
בדרך ממלחמת ששת הימים לאינתיפאדה הראשונה לא מעט מתו משני הצדדים, אבל העולם הערבי קפא על שמריו ולא יכול היה לתת דבר (לערביי ישראל). ישראל התעצמה והתחזקה, ומהצד היוני הבינו מה שתמיד היה ברור, שצריך להפרד כידידים מהערבים לטובת שני הצדדים. האם נפרדנו?
עוד שנים אחדות (לאחר סיום הספר) יעלה נתניהו לשלטון לאחר הרצחו של רבין ומותה של ישראל הישנה והטובה. הביביזם יעלה ויפרח, ישראל גדלה באוכלוסייתה וכך כמובן גם אוכלוסיית הפלסטינאים, אם כי פחות מהנבואות השחורות. האם היום אנחנו מתקרבים לאיזשהו פתרון? השבעה באוקטובר הוכיח בבירור שלא, אבל גם ננסותם הרוחנית של הפוליטיקאים מהימין הריק על מלא הוכיחה שאין על לדבר ואין עם מי. אם מצדנו אין עם מי לדבר, והספר שלפני הוכיח שתמיד היה עם מי, נראה שהמצב אבוד. חשוב לזכור, שלא מדובר בספר על שלום. העולם היום השתנה כל כך, השנאה לישראל חזקה כל כך ויכולתה למכור נשק משובח לאוייבנו מוצקה מתמיד, שלקרוא ספר כמו שקראתי הוכיח שהים אינו אותו הים, הפוליטיקאים מתכווצים והרצון הטוב מתפוגג.
ואם נחזור שוב לספר האדום שלפנינו, הרי ליוויתי אותו אני, גופי ותודעתי במסופר בו כשאני ילד, נער, חייל וסטודנט. כל מה שקרה בו חוויתי בחיי, אבל תמיד נחמד לקרוא כשהכל מסוכם היטב מעטו המושחז של בר-זהר, היודע כתוב.

לפני שבועיים•
★★★★★
•מורי
לב רעב

לב רעב

אשכול נבו

בואו נדבר מה אין בספר.
אין בספר אנשים הנהפכים לחיה אחרת או לחרקים, כך שאפשר לומר עליהם דברים שאפשר לומר רק על אנשים הנהפכים לחרקים.
אין בספר תעלומות, עם גיבור הפותר תעלומות אלה, שאין לו אישה ואין לו ילדים, כי ככה יצא.
אין בספר אנשים מוכשרים מגדר הרגיל, הכותבים עליהם ביוגרפיות ומתארים אותם ישנים לילות שלמים במשרד שלהם עצמם על הרצפה עד שהחשמלית הראשונה המושלמת תצא לכביש. אתם כבר מנחשים. לא, היא לא סינית.
נו, אתם דוחקים, מה כן יש?
אז בואו נדבר על מה יש בספר.
בספר יש סיפורים, דבר שאני דווקא לא אוהב, אבל זה של אשכול נבו, זה שיודע לכתוב מה שנעים לנו לקרוא, אבל שנעים לו יותר לכתוב עליו. הצירוף הזה אפילו נעים עוד יותר כי זו הישראליות בלי פוליטיקה (אז מה אם נבו הוא הנכד של ראש הממשלה השלישי של ישראל?), בלי היסטוריה מעצבנת ולעומתית, עם דברים נייטרליים שעושים לנו נעים בגב בלי התייפיות ומתקתקות סכרינית. זה לגמרי לא עניין של מה בכך. אשכול נבו זוכה להיות סופר אהוב בלי התנצלות.
אז כן, כמובן שלא כל הסיפורים באותה רמה, אבל שופעים מצבים ואמירות העושים לנו טוב, ממש ספר ממתק.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•מורי
הבית אשר נחרב

הבית אשר נחרב

ראובן נמדר

הספר הזה זכה בפרס ספיר ב-2014. אני לא מתרשם מפרסים בכלל ומפרס ספיר בפרט, והופתעתי, בסקירה לאחור של הספרים הזוכים, שאחדים מהזוכים אהבתי מאוד, למשל תיאום כוונות של חיים סבתו, מישהו לרוץ אתו של דויד גרוסמן או אם יש גן עדן של רון לשם. ראובן נמדר, המחבר שלפנינו, אם לא ניקח בחשבון אוספי סיפורים שחיבר, הרי הוא סופר של ספר אחד, ספר זוכה, אבל אחד. האם הזכייה מוצדקת? קראו.
אנדרו כהן, פרופסור בכיר באוניברסיטת ניו-יורק, הוא מסוג האנשים האובססיביים כמעט לצורה בה הם נתפסים בחברה. הוא מקפיד על לבושו, גם על הדירה על גדות ההדסון במנהטן, מקפיד על מה בא אל פיו, שומר על גופו ומתאמן תכופות. מדי פעם מארח בדירתו המפוארת אנשים נחשבים לארוחות נחשבות. מגזינים נחשבים מבקשים את דעתו הנחשבת והוא כותב סקירות בחפץ לב. מי שמלווה אותו כרגע בחייו היא אן לי, צעירה מרשימה. הוא בן 52 ומי שיגלם אותו בסרט אמור להיות מייקל דאגלס.
אבל אם נבין מכל זאת שהחיים מושלמים וקלילים, הרי חזיונות פולשים לתודעתו. אם חזיונות אלה מראות המשבשים את ראייתו הבהירה והסדורה בדרך כלל, הרי גם ריחות פולשים לאפו. אם לא די בכך, חייו משתבשים עד כדי כך שהוא חוטף נאום מעליב מגרושתו, אן לי עוזבת אותו, שנתו הסדורה משתבשת ובריאותו חוטפת סדרה של הקאות. אם זה נשמע לא נעים, בעיקר לאדם מוקפד כמו אנדרו, אנחנו העומדים מהצד ומצפים למשהו בסדר גודל מיסטי העומד להתרחש.
הספר כתוב היטב וברמה גבוהה. קל לקרוא את הספר והוא מתקדם היטב, השיבושים מבטיחים שנצא ושלל רב בידינו. מתי הדברים משתבשים בספר, לפחות בעיני הקורא? המטפורות מתחילות לחזור על עצמן כדוגמת החולצות הבוהקות מלובן של פרופסור אנדרו כהן, הממהרות להאפיר ולהתקמט מזיעה, ומראות לנו על שיבוש חמור שחל. פה מתחילה להתגנב לה התחושה שזה, אחרי ככלות הכל, ספר נפ"ל. מצפים, מצפים, קוראים, קוראים, ומה מקבלים?
אם חשבנו שנקבל אפוס קולנועי מרהיב, לפחות לפי צילום הכריכה הקדמית, הרי מדובר בפרופסור בכיר, יהודי בעיר בה לא חסרים יהודים מוצלחים אחרים, בסופו של דבר לא די בהתקף פסיכוטי כזה או אחר כדי לסבר את דעתנו. ובגלל שזה מתברר כספר נפ"ל, האכזבה מרה.
אם הגעתם/ן עד כאן, מותר לכם/ן לדעת מהו ספר נפ"ל – נטול פואנטה לחלוטין.
חבל.
נמדר יודע לכתוב, גם הוא ניו-יורקי, האקדמיה, השפה, המקום כולם מוכרים לו. לא שאלה תנאי חובה, סף כן. יכול היה לצאת מהספר אפוס מרשים יותר, ואנחנו נותרנו עם תאוותנו בידנו.
לא יודע מה השתבש ואני גם לא יודע למה נמדר חתר. הספר מחולק לספרי משנה ומה שנמדר משבץ בין הספרים הם כתבים של עגנון. עוד תעלומה.

לפני חודש•
★★★★★
•מורי
הילדים הם מלכים

הילדים הם מלכים

דלפין דה ויגאן

שני דברים להתחלה: העטיפה של הספר מטופשת לגמרי ומכוערת. המעצבת עדה ורדי צריכה להנזף. הדבר השני: צרפת החליטה ב-27/1/2026 לאסור כניסת צעירים מתחת לגיל 15 לרשתות החברתיות. שוטר יוצמד לכל נייד. מכאן נמשיך לסיפור העוסק ברשתות חברתיות.
מלאני רצתה בהכרה. זו לא היתה משאת נפשה כל חייה, אבל אחרת חשבה שהיא פשוט תתפוגג. לכן, ניסתה להתקבל לריאליטי של חתונה. כבר במפגש המצולם הראשון בחשיכה בין שלוש נשים לשלושה גברים, איש לא נגע בה. די מהר מצאה עצמה בחוץ והקריירה הטלוויזיונית שלה הסתיימה בטרם החלה.
הסיפור הממשי מתחיל באמצע 2019. למלאני בן בן 8 ובת בת 6. היא מנהלת ערוץ יוטיוב ובו היא תמיד ברקע ואינה נראית, אבל ילדיה תמיד נראים מזה שנתיים על המסך כשהם עושים מהלכים של UNBOXING, פתיחת ופריקת קופסאות שהם מקבלים במתנה מחברות בגדים, ממתקים ומאכלים למיניהם. זה מבוים היטב, משוחק כראוי ומשעשע לכאורה. אולפן בנוי בביתם, ערוץ היוטיוב בביתם נקרא HAPPY TIMES. לילדים של מלאני מיליוני עוקבים עד לאותו יום נמהר ביוני כשהבת קימי נחטפת. איך חזרה ומה עלה בגורלה תצטרכו לקרוא בעצמכם.
דה ויגאן ניסתה לכתוב ספר העוסק ברשתות החברתיות, הזמנים הם זמני אינסטגרם ויוטיוב, ביניהם דה ויגאן מבלבלת חופשי. אינסטגרם הרי שייכת למטא, חברת האם גם של פייסבוק ויוטיוב שייכת לאלפאבית, חברת האם גם של גּוּגְל. טיקטוק נכנסה לתמונה באיזכור בודד. דה ויגאן, אם כן, מנסה לדבר על הסכנות של ערוצים אלה, החטיפה של הבת, התפרקות המשפחה מאוחר יותר, ובכלל כל הרע הנוגע לזה.
הספר יצא ב-2021 ורק כמה שנים לפני כן יצא הטיקטוק הסיני. בסין אין טיקטוק, יש משהו דומה. ולמה הזכרתי את זה? מניסיון אישי וכצופה הן באינסטגרם, ביוטיוב והרבה בטיקטוק. זמן מה באמצע 2025 התחלתי לצלם סרטונים פוליטיים ברובם משלי ולהכניסם לטיקטוק. זה החל בצילום והכנסה, בצילום, עריכה והכנסה והמשיך עם קניית מיקרופון לשיפור הצליל ו... הפסיק. לא היה לי כוח להתחייבות לצלם, למצוא נושאים, מה לומר וגם לענות למגיבים הספורים, רובם מחצי המפה הפוליטית נטולת המוח.
דה ויגאן אולי תאיר כמה פינות ותראה דרך לכמה קלולסים, תלך עם המגמה של צרפת להתקדם ולאסור כניסה של ילדים לרשתות, אבל, וזה אבל גדול, כולם שם. אם נניח לרגע את עניין הילדים, נערים ונערות צעירים רוקדים ושרים, ילדים צעירים יותר נראים בסרטונים שובי לב של THE VOICE KIDS, AGT ו-BGT ואם אתם לא יודעים על מה אני מדבר, איך אתם מצליחים בכלל לנשום? יש כאלה שאומרים שאינם מוכנים להכניס טיקטוק לנייד. האם הם פתחו פעם אטלס, מילון?
תאמרו להגנתכם, הרי יש אוכלוסייה ענקית עם ניידים כשרים, שפרט לשיחות אין בהם דבר. להגנתכם? לו היה להם נייד רגיל יכלו ללמוד דבר או שניים בחיים, כולל אנגלית.
מה אני רוצה לומר על דה ויגאן? היא יודעת לכתוב, אבל הספר רץ ומשאיר מאחוריו נושאים כבדי משקל. לו הציצה, והיא מציצה, בטח היתה לומדת מתכון או שניים לקציצות של קובי אדרי. קשה? לא קשה. בוודאי יכולה היתה לעקוב אחר טרנדים של אוכל ויורדת פחות על קפה, ממליצה יותר על בשר ומלהגת פחות. האם אינה צופה? צופה גם צופה. אני כבר לא מדבר על זמרים, נגני פסנתר, גיטרה וכינור המנעימים את זמננו שעות וזוכים לעשרות אלפי לייקים כל ערב ובוכטה של דולרים.
עקבתם אחרי קאבי לאמה (Khaby Lame)? יש לו 160 מיליון עוקבים ואם עקבתם, סוף סוף תדעו לפתוח צנצנת בלי עזרים כלשהם. הרשתות פשוט פנומנליות. אם אתם בטיקטוק אתם בטח מכירים את Dylan Page. ידיעה חדשותית ממוצעת שלו זוכה למיליון ויותר לייקים. אם נדמה לכם שזה הרבה הרי זה שונה ממספר הצפיות, שהוא גדול בהרבה. אנשים קמצנים בלייקים כי להזיז את האמצע כמה סנטימטרים זה מאמץ ניכר, בטח מאמץ מוחי.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
המעניק

המעניק

לויס לורי

הספר מוגדר כדיסטופיית מד"ב לנוער, אלה המכונים young adults. ומה בסיפור? אז לפני הפירוט אומר רק שאם הקהל הוא צעיר, הסיפור פשוט עד פשטני, לא בלתי מעניין.
ג'ונס גר קהילה בה הכל שחור לבן, מילולית (ליטרלי, בעברית). אין צבעים, כי לא רואים אותם, אין מוזיקה, אין בחירה. מצד שני, אין מלחמות, רעב, רגשות וכל דבר העלול לפגוע איכשהו בקהילה הקטנה והמוגנת.
הוא רק בן כמעט 12 ואמור לקבל תפקיד כמו כל בני ה-12 בקהילה. וכשעשרות בני ה-12 ניצבים בטקס קבלת התפקיד, הוא מספר 19, מדלגים עליו. החרדה שלו עולה, אבל התפקיד שהוא מקבל בסופו של דבר זה המקבל החדש, ויש רק אחד כזה בדורו. המקבל מקבל מהמעניק המבוגר את כל זיכרונות העבר.
אז כן, הכללים נוקשים, אבל החיים נוחים ובטוחים לגמרי. ג'ונס אינו יכול לספר לאיש על הכשרתו הארוכה, לא יכול לבקש שחרור מהתפקיד וחייב להמשיך עד הסוף.
וכך הוא ניצב להכשרתו והמעניק מעניק לו זיכרונות קשים ונעימים בד בבד. עולם ומלואו של זיכרונות כמו גם צבעים, רגשות ואפילו מוזיקה. אבל ג'ונס נער חכם ולא מקבל כפשוטן אותן חוויות הנמנעות מהקהילה. ופה עולה השאלה, העולה בכל מקום: האם לכל קהילה אוטופית יש מנגנון סמוי שלבסוף יחריב אותה? כספר המוגדר לנוער זה בטח לא המקום לשאלות פילוסופיות עמוקות, וג'ונס אכן מתכנן את בריחתו, מה שיגרום לכל זיכרונותיו שהצטברו במוחו, מטוב ועד רע, כולל רגשות, צבעים ומוזיקה, להתפזר אל הקהילה בה חי. הוא נעלם מעבר לנהר.
ואם כבר שאלה פילוסופית, האם לכל חברה החיה במצב מתמיד של מלחמות יש מנגנון חיות מתמיד?

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
המסע הארוך

המסע הארוך

ויליאם סטיירון

חשבו לרגע מכמה ספרים נמנעתם רק משום שהספר הראשון שקראתם משל סופר מסויים פשוט לא מצא חן בעיניכם? לו הייתי קורא את הספר הנוכחי, סביר שלא הייתי קורא את בחירתה של סופי או הווידויים של נט טרנר.
השנה היא 1950, מלחמת קוריאה מתרחשת ב... קוריאה. אלא שבקרוליינה נמצאת מחלקת המפקדה והשירותים של המארינס. טמפלטון המג"ד חושב שגדוד המילואימניקים שלו יצליח לעשות את מסע 57 הק"מ שהוא מתכנן עבורו, רק כי הם מארינס. מפקד היחידה מאניקס לוקח על עצמו להתמודד בהצלחה מול המג"ד, לא פחות מאורך המסע. מי שצופה מהצד הוא סגן קאלוור, הרואה את התמודדות האימים מול שני בעלי האגו האלה. כשיש מלחמת אגו, מישהו יוצא צולע. נחשו מי צלע?
כולם חשבו בהתחלה ש-57 ק"מ זה מסע מטורף, בטח ליחידת מילואימניקים בני שלושים. גם מזג האוויר הלוהט, רוחש הברחשים, לא תרם. המסע החל, המסמר בנעלו של מאניקס המפקד לא ויתר, מאניקס לא ויתר וכולם יצאו בשן ועין.
אז מה תרם לנו הספר כקוראים, בטח מול הזיכרון של קריאת שני הספרים המונומנטליים שהוזכרו לעיל? שום כלום. אולי העובדה שממשחקי אגו ויוהרה סתם יוצאים כולם פגועים. מזל שזה היה רק כ-70 עמודים.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
מקום שמור

מקום שמור

יעל ואן דר ואודן

כמה דברים יש לומר בפתיחה: הספר הזה יכול להיות תסריט לסרט משובח בידיים הנכונות. אמרתי וזרקתי עצם למי שצריך. הדבר השני נגזר מהראשון: למרות האפשרות להפוך את הסיפור לתסריט ולסרט משובחים, הסוף פה וגם פה יהיה מרופט. אין פשוט סוף תפור טוב לספר/סרט הזה.
בתחילה לא אהבתי את ההשתרכות הלא ברורה. זה מפיל אצלי הרבה ספרים. אבל הביקורות הללו והמשכתי.
אז על מה הספר?
אחד לואי מביא אל אחותו את אהובתו הזמנית אווה. הוא לא יודע שהיא זמנית והיא לא מעלה בדעתה להיות זמנית. איזבל אחותו גרה בבית בהם גרו פעם הוריה בתום המלחמה, מלחמת העולם השנייה. המקום הוא מזרח הולנד והבית, הסבר רשמי, לא שולם במלואו. בעליו איבדו אותו בשל המשכנתא, אבל כי היו בעצם יהודים. מי שנכנס לגור אלה משפחתם של לואי, איזבל והנדריק. השנה 1961, איזבל בת 31 ובערך כך אווה.
לואי גר בעיר ומביא את אהובתו אווה לגור כחודש אצל איזבל. הוא נקרא לעבודה דחופה לפריז. הנדריק ממילא לא גר בבית, אלא עם אהובו סבסטיאן.
ההתחלה עם אווה ואיזבל לא היתה טובה. איזבל שומרת בקנאות על הבית הגדול בו היא גרה לבד. אווה נכנסת לבית ונוגעת בכל דבר. דברים גם מתחילים להעלם, לא שאיזבל חושדת באווה. אווה גורמת לאיזבל להפתח ולוותר על נוקשותה, אפילו נוצר קשר עליו לא אספר. כל רמז נוסף יקלקל לכם ורק אומר שיש יומן, שאווה עוזבת ללא היומן, יומן המגלה את עברו של הבית והסיבה שאווה כל כך רצתה את לואי.
לא יודע למה אצלנו בזיכרון הלאומי שלנו כל כך מוקירים את ההולנדים. יותר ויותר מקרים מראים את נוקשותם וחוסר התמימות שלהם. הספר הזה לא יבוא בטובתם, אבל ינסה אולי ליצור איזו סליחה והבנה, אני מברבר הרבה מדי, לכן זה יכול להיות סרט משובח. לא יודע למה אני מתעקש על סרט, אבל הדרמה נשפכת מכל כיוון.
אתן לכם לגלות את צפונותיו של הספר בעצמכם. הספר שווה את זה. כרגיל עם סוף מרופט שהוא גם ממהר לסגור עניינים פתוחים וגם לא בא בטוב לסיפור כולו. אבל, כאמור, הסיפור שווה את זה.

לפני חודשיים•
★★★★★
•מורי
לאן אתם צריכים?

לאן אתם צריכים?

אביחי נזרי

אחרי ההמלצה החמה לספר הרגשתי שהוא חייב לעבור דרכי, אלא שבקריאה רוב הזמן התחושה היתה של ספר נפ"ל – נטול פואנטה לחלוטין.
גיבור הספר הוא בוגי, ע"ש הבוגי שאתו הוא הולך לים על תקן גלשן של ממש. בוגי הוא מתחתית הכרמל, התחתית של חיפה. עוד ספר על התחתית של החיים.
קיץ אחד בוגי וחברו ירדן מבלים רוב זמנם בחוף הים החינמי של חיפה. אין כסף אז זה מה שיש. כמובן שגם הכרמליסטים המסודרים בחיים מבלים בים, אבל הם באים עם מכוניות, אוכל משובח, גלשנים מהודרים ויודעים לבלות.
בעוד בוגי וירדן חוזרים לביתם ברגל עוצר לידם מישהו עם סובארו ישנה ושואל לאן הם צריכים. הוא מסיע אותם ונותן להם את מספר הטלפון שלו. משלב זה האפשרויות נפתחות לפני הקורא. מדוע נהג בטרמפ מקרי ייתן את מספר הטלפון שלו לבני חמש עשרה?
אילן, חברם המבין יותר של ירדן ובוגי, לא רואה בעיה שיתקשרו לאותו נהג ויראו מה יציע. הם מתקשרים והוא מציע קרוואן נגרר, מעיין נסתר וג'וינט. לכאורה, החיים הטובים למי שזה מתאים לו. רק שמפה לשם, בוגי גומר בכלא ומועבר לחקירה מחדר לחדר, מחוקר לחוקר, שהאמת אותה הוא מספר היא כמובן שקר לאזניהם.
הכתיבה בספר לא מתעלה למרות שהספר קריא וזורם, וזו מעלתו העיקרית.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•מורי
קריאת הינשוף

קריאת הינשוף

פטרישיה הייסמית (הייסמית')

במהלך 2025 צפיתי בנטפליקס בפנינה הקרויה ריפלי. בנטפליקס יש ים סדרות, אבל הפנינים מצויות גם הן בים והנה ריפלי. ריפלי של הייסמית היתה סדרה של ספרים וחשבתי שמן הראוי לקרוא לראשונה ספר משלה והנה קריאת הינשוף. אבל איפה הספר הזה ואיפה ריפלי.
הייסמית כתבה את הספר ב-1961 והוא התפרסם שנה לאחר מכן. היא אהבה את הספר הזה במיוחד וממש לא ברור למה.
ומה בספר? רוברט פורסטר, בחור אמין כמו סובארו (Subaru Forester), נוסע ערב אחד לביתו מעבודתו כמהנדס בחברת אווירונאוטיקה. בעודו נוסע הוא מבחין באישה צעירה המצויה במטבחה בביתה ומבעד לחלונות הענק הוא רואה שהיא עוסקת שם כנראה בבישול או ניקוי. הוא עוצר בצד ובמשך כמה לילות הוא נוהג כמציץ ועוקב אחריה. אין לו שום כוונות זדון משום סוג.
גרג, חברה של אותה צעירה ג'ני, מנסה לברר מיהו המציץ ולא מצליח. בעוזבו נוצר מצב מוזר בו ג'ני מבחינה במציץ ומזמינה אותו לביתה לקפה. אם נתקדם בסיפור המוזר הזה, קשר רומנטי משהו נוצר בין ג'ני לרוברט, היא מחליטה לנתק את הקשר בינה לבין גרג חברה, שהיה ארוסה, ומעדיפה את חברתו של רוברט, שרק מתאושש מגירושין מניקי אשתו המתעללת בו.
גרג לא מוותר בקלות, ניקי בוחשת בסיפור, עולים חשדות לרצח כנגד רוברט והסוף לא טוב.
הטוויסטים בסיפור מוזרים, הבחישה של הדמויות אחת במעשיה של השניה לא הגיוניים אפילו בסיפור מסוג זה, והסיפור כולו דק כנייר מלמלה. הדמויות שבלוניות ולא זוכות לפיתוח ובסה"כ הסיפור סתמי.
האם התאכזבתי? בהחלט כן. האם אקרא עוד סיפור? כנראה שלא אחפש כזה במיוחד.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•מורי

ביקורות נוספות על "המחברת האדומה"

המחברת האדומה

המחברת האדומה

פול אוסטר

ספר זה הוא עוד אחד מסוגת ספרי המימוארים, הזיכרונות והביוגרפיות שפול אוסטר כתב על עצמו ספרים כגון: יומן חורף, מהיד אל הפה, דוח מן הפנים, מכונת הכתיבה שלי. המחברת האדומה מכילה קובץ סיפורים אמיתיים שקרו לפול אוסטר על פני תקופה הנפרשת בין השנים 1955 (כשפול היה בן 8) ועד סביבות שנת 2000 כשפול כבר כמעט באמצע שנות החמישים לחייו. אלו הם סיפורים קצרצרים ומלאי צירופי מקרים המתארים אירועים שגרתיים ואירועים מוזרים, שחלקם נשמעים אמינים וחלקם לא ממש חלקם מעניינים וחלקם לא. האנשים שפול בחר לספר את הסיפורים שלהם בחרו להישאר אנונימיים ופול אוסטר לא מזכיר את שמותיהם האמיתיים אלא משתמש רק בכינויים כמו ל' או ס' כדי להגן על פרטיותם. בסיפורים פול אוסטר מתאר את הנשים שהוא חלק איתן את חייו, סיפורים מילדותו, סיפורים על ידידיו וידידותיו הקרובים, כיצד הוא פגש את אשתו הנוכחית סירי הוסטוודט ועוד.

בסיפור אחד אוסטר מתאר באירוניה כיצד הוא כמעט גווע ברעב באיזו חווה בדרום צרפת ביחד עם בת זוגתו הצעירה הראשונה בה שניהם חיו בתור מתרגמים על חמישים דולר, שקיות בצל ושמן בישול. בסיפור אחר אוסטר מתאר כיצד קפא במשך יום אחד ביחד עם חבר מהקולג' בקוויבק קנדה, בסיפור אחר כיצד הוא נשלח למחנה קיץ בילדותו, בסיפור אחר אוסטר מתאר כיצד כתב את הרומן הראשון שלו וכדומה. הסיפור שאני אישית אהבתי, בו מסופר על ידידו הצרפתי של אוסטר שהוא משורר מוכשר רב-שיח שגדל בלי אבא ושכל מה שהוא ידע אודות אביו הועבר לו מידי אימו שהרבתה לגדף אותו עד שיום אחד אותו צרפתי החליט ליצור קשר עם אביו ולגלות בעצמו את מידת אמינותן של השמועות המפוקפות אודות אביו, לגלות האם האבא באמת זנח אותו או לא. השנים לימדו את אוסטר שאם יש לך עיפרון בכיס, יש סיכוי שיום אחד תרגיש פיתוי להתחיל להשתמש בו, ככה הוא נעשה להיות סופר. ספר טוב וקליל שאפשר לקרוא בשעתיים.

לפני שנתיים•
★★★★★
•ראנסיק
המחברת האדומה

המחברת האדומה

פול אוסטר

צרוף מקרים הוביל אותי לקרוא את הספר הפיצפון הזה. הספר שאני בדיוק קורא נעלם באופן מסתורי... קורה. הבת הקטנה רצתה להשאר לארוחת ערב אצל חברה, נאלצתי לחכות טיפה. במקרה על המדף בכניסה היה מונח הספר, במקרה האבא של אותה חברה סיים לקרוא... תכלס כל המתאור מעלה לא ממש מקריות מרשימה. למעט העובדה שכשרצית להוציא את המחשב מהתיק כדי לכתוב שורות אלה, ראית את "מובי דיק" שוכב שם ומחייך אלי בפה מלא שיניים. נשבע שבדקתי בתיק של העבודה, והוא לא היה שם, בדקתי אפילו פעמיים, ומובי דיק איך לומר זה לא ספרון פצפון שניתן לפספס בקלות.... כאילו ספר צרופי המקרים הזה ארגן לי צרופי מקרים שיאפשרו לי לקרוא בו. וקראתי.
בהתחלה נחרתי לעצמי בבוז מסויים, כולנו יודעים (אלה מאתנו הבקיאים בספריו של אוסטר) כמה משמעות פול אוסטר מיחס לצרופי מקרים, ואיך הוא נהנה להשתעשע בהם ולהצביע עליהם (ולא רק בספר מוזיקת המקרה). השחזתי את סכין המבקרים שלי, ונסחתי לי בראש את אכזבתי, כדי לחלוק אותה אתכם בבוא הזמן. הסיפורים קטנים פצפונים, כאלה שיכלו לקרוא לכל אחד מאתנו, אז למה זה צריך לעניין אותי? סתם כי הם קרו למר פול אוסטר? give me a break. אבל מה לעשות שפול אוסטר יודע לעשות.
הספר פצפון, הסיפורים ברובם מינורים, חלקם אפילו לא באמת קרו למספר אלה לחבר/חברה... ובכל זאת הספר מהנה בדרכו המסתורית, תחושת הקרבה שמר אוסטר יודע לתת לקרואיו מיצרת אנטימיות נעימה. עכשיו חזרה לאחאב וטרופו.

מומלץ לחובבי אוסטר וגם כאלה שאינם.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
המחברת האדומה

המחברת האדומה

פול אוסטר

במחברת אחת (אדומה), פשוטה למראה, מתגלגלים על הלשון סיפורי חיים שמרגישים אמִתיים (ממש כמו שמוצהר על הכריכה), בהם מתאר פול אוסטר את צרופי המקרים של חייו. חלקם, גדולים עד לא מובנים ואחרים, מרגישים לא יותר מטעות סטטיסטית (הסתברותית אולי?), לא ברורה, שאין באמת צורך להתעכב עליה.
אבל בכולם, ללא יוצא מן הכלל, מופיע אותו רכיב מיסטי, יחודי, שכאילו לא מתאים לכותב ובכל זאת, אין מתאים ממנו לאוסטר ביצירתו.

זו לא אני (בחיי)
חשוב להבין שמעולם לא נמנתי עם חובביו של אוסטר ודווקא כאן, ביצירה שטוחה, כמעט סתמית למראה וקריאה, משהו ממנו תפס אותי, משך באוזן והכניס תחת מטרייתו הספרותית.
כי לפעמים ככה זה, המקריות שולטת בכל ופשוט אין לזה הסבר (ממש כמו שאוסטר מנסה לתאר).

זה קצר בינינו
מדובר בספר קצר, על גבול הספרון, שאפילו נובלה לא ניתן לקרוא לוֹ ולוּ בשל העובדה שעלילתו הלא סדורה, בנוייה קרעים, קרעים של סיפורים אנקדוטליים.
סביר להניח שהוא קצר, פשוט כי כמה כבר אפשר 'לגרד' סיפורי מקריות בחיים?
ובכל זאת, למרות עמודיו הקצרים וסיפוריו ה(כביכול) לא מחייבים, מצאתי את עצמי מחכה לחזור אל בין הדפים.


'המחברת האדומה', הוא ספר חמוד, קטן, עשוי טוב, לא יומרני ובנקודות מסויימות אפילו מקסים.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Misskipod
המחברת האדומה

המחברת האדומה

פול אוסטר

ישנם צירופי מקרים רבים בעולם , חלקם עצומים ומשפיעים וחלקם פחות , ניוטון הבין את כוח הכבידה דרך תפוח אשר נפל על ראשו במקרה , לואי פסטר גילה את החיסון בעקבות שימוש בתרנגולת "משומשת" במקום בתרנגולת בריאה לחלוטין כי דווקא בזמן זה , איזהו ביש מזל , זו התרנגולת שנשארה לאיכר , פלמינג גילה את האנטיביוטיקה הראשונה במקרה דרך אחת ממבחנותיו שהכילה עובש .
ניכר כי פול אוסטר יודע את ההרגשה טוב מאוד ואולי אף טוב מדי ,
ספר זה [ שהוא הראשון של סופר זה אשר אני קוראת ] מתאר אירועים מחייו של הסופר וחיי קרוביו , מרבית הסיפורים מעלים חיוך על השפתיים וחלקם בתום הקריאה הדבר אשר זינק למוחי היה שזו מקריות מצערת ביותר וחבל שכך.
הסיפורים מאוד קצרים אך למרות עובדה זו הדבר לא מהווה מכשול ואינו פוגם באיכות כתיבתו הנהדרת של הסופר , כתיבתו קולחת , נעימה לעין , רהוטה וקלילה .
אני מאוד ממליצה על הספר , בהערכה גסה , קריאת הספר אינה עורכת זמן רב, ככל הנראה שעה והוא בהחלט ספר אשר שווה זאת .
ועוד דבר לסיום שמתאים לרוח הספר ,
אני בעצמי הכרתי ספר זה ברגע של מקריות מפתיעה ואין בי חרטה .

לפני 10 שנים•
★★★★★
•-^^-
המחברת האדומה

המחברת האדומה

פול אוסטר

סיפורים קצרים מאז ומתמיד דיברו אלי פחות . משאיר תחושה של נגמר לפני שהתחיל .
פה ושם מבליח לו אוסף סיפורים שמעלה קצת את קרנם של הסיפורים הקצרים אצלי.

ובכן, פול אוסטר, ספר קטן ואסתטי ואדום, נייר משובח - הייתי חייבת לקנות ..
וגם למי יש סיכוי רב יותר להעיף את הסיפורים הקצרים למחוזות חדשים ? :)

בלאזק השאיר בי חותם חזק עם ונדטה . גם פול אוסטר יכול להצליח במשימה, חשבתי לעצמי .
גם הנושא של הספר, שרשרת אנקדוטות מחייו של פול אוסטר, צירופי מקרים והשפעתם המכרעת על חיינו , הוא משהו שאיך לאמר - מתחברת אליו מאוד :) .

אז כן! יש בספר הזה כמה סיפורים שישארו, שנחקקו. רוב הסיפורים מעלים חיוך , כזה או אחר . נו טוב, בסדר., נחמד.
אבל יש כמה עוצמתיים , מלחלחי עיניים , מייבשי גרון, מצמיתים , מעוררי השתאות או שילוב של כל הנל . אלה שממשיכים איתנו ..

אולי עבור קורא אחר אלה יהיו סיפורים שונים מהסיפורים שאני לקחתי מהספר ,
עדיין, נראה לי שקוראים רבים ימצאו בספר משהו שמדבר אל ליבם .

לפני 11 שנים•
★★★★★
•lmh@rt
המחברת האדומה

המחברת האדומה

פול אוסטר

ממתק קטן ואכיל מבית היוצר של פול אוסטר. רצף של סיפורונים קטנים כמיטב היכולת הסיפורית של אוסטר.
התחלתי וסיימתי אותו בשעת אחר הצהריים של שבת.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•רוני
המחברת האדומה

המחברת האדומה

פול אוסטר

מפרסמת את הביקורת באנגלית ועמכם הסליחה (הסיבה: דירגתי את הספר באתר Goodreads ומפה לשם התגלגלתי לכתוב את הביקורת ויצא שזה קרה באנגלית אז זרמתי עם זה). כך או כך, הנה היא גם פה:

I'll begin from the bottom line: in my opinion, you can't really go wrong with an Auster book - he's truly a master of writing, which is something that can be attributed to a very few novelists these days (among them you can also find Stephen King). Of course, some may not like their prose but one can not argue with their tremendous success and part of it must be associated with their outstanding style and simply way of telling a story well.

"The red notebook" is actually a collection of snippets from Auster's autobiography and since he has written at least 3 of those in different formats ("The invention of solitude", "Hand to mouth" and "Winter journal"), not to mention his other novels that combine some biographical facts, then all in all - some of the stories like "Why write?" are known already to the reader.
Having said that, as mentioned in this review's opening - it's Auster which means it's always written well and no matter how familiar the story is, he still manages to shed a light on an unfamiliar aspect of it.
Besides "Why write?", the other stories were unfamiliar for me and all of them had the beloved "Austeric" combination of coincidence, faith, uncertainty and "undetermined truth". It's the kind of stories you can imagine Auster telling around the dinner table sitting among friends, the kind of stories that will draw the attention of any circle of people. These real life stories also demonstrate the core of Auster's literature - in a way, they complete the fiction, which in itself is embedded in some sort of a limbo between truth and false, real and what may seem almost too far-fetched. But since we're talking here about Auster and the reader is already well familiar with his idiosyncratic themes (the name Auster is synonymous to coincidence like Kafka is synonymous to arbitrariness), it seems to me that this (very) short book, besides being an enjoyable one sit read, helps to stretch out even more of the already very stretched boards of the possible and what seems to us sometimes unlikable and even impossible plots in Auster's fiction.
More so, it makes you wonder how much of his supposedly fictional plots are actually based on true events like those in "The red notebook" - although eventually it doesn't really matter what's true and what isn't except for natural curiosity & some healthy gossip ;) Auster's prose, whether it's fictional or not, embraces it all and with that leaves you without any certainty to hold on to, which can be quit scary at first but mostly liberating (not to mention enjoyable).In this sense he reminds me of Gabriel Garcia Marquez - but that's for another time or review.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•נטעלי
המחברת האדומה

המחברת האדומה

פול אוסטר

ספר בהחלט נחמד מאוד מתאר כמה סיפורי "צחוק הגורל" נחמד בפשטות שלו.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•zifirchik
המחברת האדומה

המחברת האדומה

פול אוסטר

קריא, חביב. אפשר לקרוא כדי להעביר את הזמן.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•ליהי גולדמן