הראבן בוחרת לה בדרך כלל נושא כתיבה משום מקום. סיפור כזה מאמצע הדרך. גם זה מין סיפור שכזה.
אלישבע היא הבכורה ואלינור הקטנה. הפרש לא גדול ביניהן והן גדלות בפנסיון הירושלמי של הוריהן, פנסיון גוטהילף (ישמור השם, בתרגום, וביותר ממובן אחד).
יום אחד מגיעה הודעת מייל, כבר אין מכתבים כמעט, אבל גם הנייד בחיתוליו, ובהודעה מודיע אחד בן דוד פרופ' ארון (אהרון) גוטהילף על בואו. בקשתו פשוטה: הוא עומד לכתוב ספר, שהייתו תתארך והוא זקוק לחדר שקט. הוא מקבל את הפינתי והשקט, מספרו 22. פרופ' גוטהילף מגיע, מתעקש לשלם על שהייתו, למרות שזה פנסיון של קרוב משפחה, ובמהלך שהייתו הוא עושה שני דברים מתועבים בהחלט. הוא כותב ספר "גוף ראשון: היטלר", שזה אוטוביוגרפיה כביכול של ההוא. תוך כדי כתיבה הוא מתעלל בבכורה, אלישבע, משמש בה כהדום לרגליו, אונס אותה וגורם להריונה. כל זאת נודע לנו די מהר ואנו נותרים להתמודד עם ההמשך, עליו מספרת אלינור בגוף ראשון.
פרופ' גוטהילף חוזר לארה"ב, מלמד, מתפרסם, מתמודד עם תועבת ספרו ויש לזה תיקון מסוים. מנגד, ילד לא בא לעולם, אלישבע נישאת, עוברת לארה"ב עם בעלה למין קהילה נוצרית אדוקה ותומכת. אלינור ובעלה עורך הדין עודד, נוסעים לבקר את אלישבע, שניכר כי השלימה לגמרי עם עברה. המרחק משמעשה ההוא יותר משני עשורים.
אלינור ובעלה חוזרים ארצה רק כדי לשמוע על ביקור של הפרופסור בכנס כלשהו ובו ידבר על ספר אחר שכתב, כנראה תיקון לתועבת הראשון. אז הזוג חושבים לעשות מעשה.
אני אוהב את הכתיבה המשובחת של הראבן. הסיפור לא קל כסיפור, קל מאוד לקריאה. זו הרי הראבן. וכן, שתי אחיות, אחת נפגעת ישירות ונראה בא לה תיקון, השניה לא נפגעה, אבל נותר לה להתמודד עם האפטר-שוק, אחרי שחמה קורא את הספר הראשון, כך גם בעלה, וגלי ההדף הולכים ומתעצמים. עד למעשה.
לא הייתי סגור עם עצמי לגבי הסיפור הזה, אבל עוד ספר שלה בדרך ואני מתכוון לקרוא גם את שאהבה נפשי, עליו זכתה בפרס ספיר. זה כנראה אומר משהו על דעתי על הראבן בפרט ובכלל.

ספר טוב המנסה לבחון את הרוע הטהור למול המחילה והסליחה.
האם רוע יכול להיות בעל הסבר שיצדיק אותו?

והיטלר?

ונניח שניתן להסביר את גלגולי הרוע - האם יש אי פעם מקום למחול עליו?
האם יש לנו זכות למנוע מחילה ממי שרוצה לתת אותה? רק כי לנו קשה למחול....
ולמה זה כל כך קשה לנו?

אלישבע ואלינור הן שתי אחיות הגרות בפנסיון שמנהלים הוריהן, בעשורים הראשונים של המדינה.
בעקבות מקרה אונס שעוברת אחת מהן המשפחה מתפרקת ומתנתקת.
אלישבע נוסעת לחו"ל , מתנצרת ונעלמת מהנוף המשפחתי.
אלינור מקימה בית ירושלמי למופת .

לאחר שנות חיים,בעקבות שיחת טלפון, נוסעת האחת לרעותה שבחו"ל ומתעמתת איתה על עברן.
האחת- למדה להרפות ולמחול.
השניה- שקועה עד צוואר ברוע שעטף אותן ומתקשה לקבל את רוח הפיוס של אחותה.
עד המפגש הסופי עם הרוע עצמו- שחותם את הספר.
סרבנית הסליחה הופכת למקור של רוע?
הרוע מבקש סליחה?

יש בספר ניסיון מתריס לשבור את האקסיומה הכ"כ ברורה לנו : היטלר= רוע טהור ≠ בן אנוש.
ככל שזה מקומם ומבחיל - הקורא לא יכול שלא להרהר באפשרות שהיו לצורר הרבה צדדים באישיותו.

קצת פחות התפלספות ומריחה היתה מועילה לו,לספר.
מבינה את אלו המתייגעים ומוותרים.
אם כי אני מצאתי את עצמי נמשכת אליו.

ספר סביר ולא יותר מזה. מאוד ירושלמי, מאוד בורגני, לא תמיד אמין - למרות שהכל אפשרי ובספר בוודאי שהכל אפשרי. כתיבה בסך הכל טובה וקולחת אם כי לעיתים קצת מעייפת. הסוף לא ממש אמין בוודאי לא הקטע הארוך להחריד של תיאור הספר אותו כותב "הגיבור הרע" של הסיפור.
בקיצור - בהחלט אפשר לקרוא אם אין משהו יותר טוב בסביבה....

התחלתי להיות פחות עדינה עם דירוגים. קודם חשבתי מי אני שבכלל אתן דירוג כ"כ שלילי לספר? אז הייתי מתחמק וכותבת "ספר בסדר" או "הוא טוב אבל..". נוט אני מור. בגלל שיש כ"כ הרבה ספרים שבעיני הם מעולים ואין לי הרבה זמן פנוי או עצבים לשבת על ספרים נמתחים שלא מדברים אלי, הדירוג צריך להיות לפחות יחסי. את הספר הזה התחלתי לקרוא בריכוז והתייאשתי אחרי 100 עמודים בערך. בכל זאת רציתי לדעת מה הפואנטה אז קראתי עוד שעה מפה ומשם כדי להגיע לסוף. אותם הערות כמו בספר הקודם של גיל הראבן שקראתי: נמתח, הדמויות לא מפותחות כמו שצריך וגם לא מערכת היחסים ביניהם. אני עדיין חושבת שהרעיונות של הסופרת הזאת מדהימים, אבל את כל הספר הזה אם היא הייתה כותבת אותו כסיפור קצר של 20 עמודים ונותנת יותר אפיון של הדמויות הראשיות, היה הרבה יותר טוב. לכתוב על מאורע אחד ואיך הוא נפתר בסוף על פני 300 עמודים, בלי שאתה מכיר בכלל את הדמות הראשית ובלי שמעניין אותך לדעת מה קורא לה, זה פשוט לא זה.

- בהנאה מוגבלת. הערה של שלמה ג. קראתי מזמן, (הספר) הרגיז אותי. (גלה ושלמה ג.)

שמחתי כשהספר נגמר !!