כשהתחלתי את הספר הזה, לא עבר לי שום דבר בראש, הרגשתי כבויה ושום ספר לא משך את תשומת לבי.
אז החלטתי לבחור בספר הזה, לתת לו ניסיון שני ולראות אם אני אצליח להתחבר אליו.
"היא הקריאה לעצמה בלחש: עוף החול נטבל באש כדי שיבער בלהבות עד עפר ויקום לתחייה מחודש, משוקם, משופר - זהה, אך שונה לחלוטין."
באותה שבת, התעוררתי מוקדם אחרי שאבא כבר הלך לבית כנסת, ובדרך כלל הבית רועש וכולם רבים על שטויות שעדיף להניח בצד, אבל כשהחלטתי שאני כן רוצה לקרוא את הספר הזה ויצאתי לסלון בשביל תאורה יותר טובה, העולם היה כל כך שקט, אפילו שכולם היו ערים.
יכולתי לשמוע את ציפורים, ושום רעש של מכונות, וזה היה יום כל כך שימשי ובריזי.
היום אני מתחילה לכתוב את הביקורת הזאת באותו מצב רוח, רק שהפעם העולם שקט מלילה, וחוץ מרעש מאוורר המזגן ותקתוק השעון, אין שום רעש.
אני לא רוצה להגיד שזה ספר לאנשים עייפים...שאוהבים פרחים ורוצים לקרוא ספר שהוא בעיקר אווירתי, איטי ועמוק.
אבל אני לא חושבת שיש דרך טובה יותר לתאר אותו.
הכריכה עלולה לגרום לכם לחשוב שאתם יודעים בדיוק איזה סוג ספר זה, ושאין מצב שתתחברו.
התקציר עלול לגרום לכם לדמיין את הספר שונה מאוד ממה שהוא באמת.
והכתיבה עלולה לעצבן אתכם, אם אין לכם סבלנות ואתם רוצים קריאה מהירה.
*המשך הביקורת יכול להיחשב כספוילר, אז מי שלא רוצה לדעת ממש כלום על הספר, אני מזהירה לעצור כאן*
לא חשבתי שהספר הזה יהיה בשבילי, אבל ככל שקראתי יותר הבנתי שזה סיפור על אהבה לפרחים וסיפורים.
בתקציר נכתב: "הפרחים האבודים של אליס הארט הוא ספר כובש. במרכזו - שושלת נשים שבורות לב, גברים בוגדניים ופרחים המביאים מזור".
אממ...
אני לא בטוחה שהייתי קוראת לזה "גברים בוגדניים", אבל אני מניחה שלהכות את האישה שלך כי אתה חסר ביטחון ולהאשים אותה על כך שהיא גרמה לך להתנהג ככה כי היא עשתה משהו שעיצבן אותך - זה אכן סוג של בגידה.
זה לא ספוילר, זה מוזכר כבר בעמוד השלישי של הספר.
במילא רציתי לשים כאן אזהרת טריגר על זה, כי בחיי, יש משהו בגבר שאת לא יודעת איזה צד שלו תפגשי היום וחושב עלייך בצורה מעוותת, שפשוט תופס אותי בקרביים.
גבר שמצד אחד, אוהב אותך כל כך וזה למה הוא משתגע ככה(כביכול), ומצד שני, ישתמש באהבה הזאת כתירוץ להתעלל בך ויגרום לכך שתרגישי שזו אשמתך כי היית צריכה לדעת לעשות בדיוק מה שהוא אמר לך ולא אחרת - יש משהו בזה, שפשוט מוכר לי.
זה מוכר לי לא כי חוויתי משהו כזה, אלא כי איכשהו ידעתי לפחד מזה מאז שאני זוכרת את עצמי, ולא לתת לאף אחד לחשוב שהוא יכול לשלוט בי, כי ידעתי שגברים מהסוג הזה לא יתעסקו עם בחורה כמוני שלא מנסה לרצות ולא מרחמת על אף אחד.
אבל לא כל הבחורות כאלה, לא כל הבחורות יודעות בדיוק ממה הן צריכות לפחד ולהיזהר, וכמה שזה טריקי באמת לזהות את זה בהתחלה ולצאת מזה בהמשך.
אני חושבת שזה קל לשפוט נשים כאלה מבחוץ, ולחשוב איך לעזאזל הן נשארות ולמה הן חושבות שזו אשמתן אם הוא הכה אותן בגלל שהן לא היו בבית או משהו כשהוא חזר מעבודה.
זה סוג נורא מעניין של שבי, וזה די עצוב כשחושבים על זה, איך שמישהי נכנסת למערכת יחסים חלומית עם גבר שהיא מאוד אוהבת, ולאט לאט עם הזמן היא מתחילה לגלות את הצד האפל שלו, והוא בוכה ומתנצל ואומר: "את יודעת שאני אף פעם לא אכה אותך נכון?", ואז הוא עושה את זה...והוא בוכה ומאשים אותה ושהיא הייתה צריכה לדעת...זה פשוט-
רק אני חושבת שיש בזה חתיכת קונפליקט?
בעיקר עבור נשים, כי אותנו מלמדים להכיל ולחבק אנשים כשהם עצובים, לא לברוח...וגם לא להשאיר אדם שבור לבד, בטח לא אם הוא אדם שאת אוהבת.
והרי זה לא שברגע שתעזבי זה פשוט יגמר נכון?
הוא יחפש אותך, ישלח לך אלפי הודעות, וכשהוא ימצא אותך מי יודע מה הוא עלול לעשות.
אנשים יכולים להגיד שזו לא אהבה, אבל כשאת רוצה לראות מישהו נוראי כאדם שפעם היה כל כך מקסים אלייך, ומנסה לתקן אותו, כמו שאליס מנסה לתקן את אביה...וחושבת שיש לך איזושהו כוח לשנות אותו כי את הרי אוהבת אותו!
זאת חתיכת מלכודת, ואני באמת לא יודעת אם הייתי שורדת משהו כזה.
אם הגבר המושלם עבורי היה הופך יום אחד למפלצת, כנראה שגם אני לא הייתי בורחת וחושבת שאני יכולה לתקן אותו.
הרי זה מה שלמדים אותנו שנשים אמורות לעשות, לקבל אנשים, להכיל אנשים, ושאהבה מתגברת על הכל.
אבל אם זה באמת היה בסדר, להישאר עם מישהו שאוהב אותך כמו מטורף אבל לא נותן לך לנשום...אז למה הן לא מספרות על זה לאף אחד?
בהתחלה, הן פשוט רוצות להיות איתו, כי הן באמת מאוהבות והוא לא עשה להן כלום מלבד לאהוב אותן ולשמור עליהן...
אבל אז, הן קולטות שזה פתאום רק הוא והן, ושאין מקום לאנשים אחרים.
שאין לאותו בחור חברים אמיתיים, ושהוא לא יתן להן לבלות בלעדיו, אז למי הן יספרו, ועוד כשהן עדיין רוצות להגן עליו?
במערכות יחסים מתעללות עדיין יש אהבה, אני פשוט לא חושבת שהיא הדדית.
להגיד שלקנא, ולהגביל, ולדאוג שאף אחד לא יתערב ביניכם זו אהבה...זה פשוט לא נראה לי אמיתי.
זה נשמע יותר כמו אדם עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית, שיהנה מהיופי של אשתו ומהאור של אשתו, אבל אז יכבה אותה כדי שאחרים לא יסתכלו עליה.
ואולי זה כי הוא רוצה לשמור עליה, וכי גברים הם חיות שכל הזמן מאוננים על בחורות יפות, אבל בעיניי - הוא פשוט חסר ביטחון לצאת עם מישהי שאנשים אוהבים יותר ממנו.
אני חושבת שהתעללות היא מרכז הספר, למרות שרוב הספר זה יותר מרומז והעיסוק הוא יותר בנשים ובדרכים שלהן להתגבר על הכאב שהחיים נתנו להן.
למרות שיש כאן יותר עיסוק בפרחים ובמשמעותם, בסיפורים קסומים ובאהבה ליופי של הטבע, אני עדיין חושבת שהעיקר במה שהספר הזה עשה עבורי, היה בקשר להתעללות.
זה פשוט תואר כל כך טוב ואמין.
נהניתי מכל רגע שקראתי את הספר, אפילו שהסוף לא דרמטי, זה רק הופך את הסיפור ליותר מציאותי.
זה מראה שלפעמים סיפורים לא מקבלים את הסוף הנכסף, ושכנראה הדבר השני הכי טוב ומציאותי, הוא פשוט לסגור איתם את המעגל בעצמך.