ביקורת ספרותית על הפרחים האבודים של אליס הארט מאת הולי רינגלנד
ספר לא משהו

---

הנה לכם מתכון.
הרכיבים:
1 משפחה עם מורשת משפחתית
כפית סבתא מוזרה
1 עיירה פרובינציאלית וקטנה
קורט הזנחה הורית
שתי כפות אלימות במשפחה
כוס אהבות נכזבות
מסע של חיפוש עצמי
תחום עניין לגיבורה שמאפשר מיון קטלוגי
מאהב מתמיד. או שניים
כוס גדושה שברירי לבבות
אבקת קסם לפי הטעם

הוראות הכנה:
מערבבים הכל, מקציפים לאור ירח, משנים מינונים לעת הצורך, מחלקים את הפרקים על פי תחום העניין הקטלוגי שנבחר - מתכונים, ספרים או פרחים, ומעטרים כל פרק בתיאור מאותו התחום. מבשלים על אש ציפיות נמוכה, ומאחסנים לעת הצורך. מגישים קר ביום קיצי לוהט או חום ביום חורפי סוער, ועוברים הלאה, לספר הבא.

===
את המתכון הזה לא המצאתי עכשיו. כתבתי גירסה שלו בסקירה שלי לספר "מתכונים מכושפים" ואני די בטוחה שזה לא במקרה שיצא דומה. כאן פרחים, שם מתכונים, העלילה טיפה שונה אבל הרבה ספרים הם די איזומורפיים. את הספר הזה לקחתי בספריה אחרי שהבת שלי אמרה לי שבא לה שאני אקרא אותו כדי שנוכל להסתלבט עליו יחד. אז נכון שלא באתי עם הרבה ציפיות, אבל מראש שם ספר שהוא "המשהו של מישהו" או מישהי לא מעורר אצלי הרבה ציפיות, למרות שבזה יש לפעמים הפתעות ולא תמיד תוכן הספר קלישאי כמו שרומזת הכותרת שלו.

קצת מעניין שיצא לא מזמן ששאלתי על ספרות אוסטרלית. אז הספר הזה מתרחק באוסטרליה. מעשה במשפחה קטנה - אבא קלם, אמא אגנס שהיא גם בהריון והבת שלהם אליס. אליס סובלת מבעיית הכעסים של קלם וכנראה שגם אגנס. עד שיום אחד יש שריפה והכל נגמר ואליס בת התשע עוברת לגור אצל סבתא שלה ג'ון, אישה שמעולם לא הכירה. ג'ון גרה בחוות פרחים מיוחדת וקסומה שהיא סוג של מקום מפלט עבור נשים רבות שעובדות בחווה כתיקון למשהו. היא מסתדרת ומסתגלת, ועם זאת יש בעיות שונות שמאפילות על החיים השלווים. בגיל שמונה עשרה אליס מחליטה לברוח לחיים משותפים עם בן השכניפ, אבל מגלה שהוא נעלם ברכע האחרון, היא נשארת בחוה יחד עם ג'ון ושאר הנשים עד שיום אחד היא מגלה שהסיבה שבן השכנים לא הגיע לפגישה הגורלית היא מעשה של סבתא שלה ג'ון. אליס קמה ובורחת נודדת בכל מיני מקומות ברחבי אוסטרליה עד שמגיעה לשמורת טבע אבורג'ינית, היא משתלבת עם עובדי השמורה ומתאהבת באחד מהם. הבחור מתגלה (תודו שזה מפתיע) כבחור אלים.

ככה הסיפור מתגלגל ומתגלגל, משלב המון סוגיות - אלימות במשפחה, זוגיות, טראומות עבר והחלמה, נתקים רב דוריים במשפחה, התייחסות למורשת ילידית, תרבויות שונות. מרוב עומס נושאים וסוגיות הטיפול בכל אחת מהן הוא חלקי ושטחי ולא מגיע לעומקם של דברים. הכותבת משלבת תרבויות שונות, כולל אגדות מומצאות של שבט אבורוג'יני שהמציאה משום מה ("כדי לא לספר סיפורים שאינם שייכים לי", מה שזה לא יהיה), וכם הרבה מאוד תיאורים של פרחים, שכמו המתכונים המכושפים, אמורים לפתור את בעיות החיים של גיבורי הסיפור הטלנובלי. השפה עשירה אבל רק לכאורה, הדימויים נשמעים טוב עד שמנסים להבין מה הם ואז רואים שהם לא מדמים כלום. סתמי.

והנה כלל אצבע חינמי - תסתכלו בעמודי התודות ותראו מה אורכם. אני מאוד אוהבת עמודי תודות, רשימות של שמות אנשים ותרומתם לכתיבה. סופרים גדולים לא כותבים תודה בכלל, מקסימום משפט או שניים. סופרים מתחילים כותבים עמוד או עמוד וחצי, וככל שהספר פחות טוב כך מספר הנכנסים לעמודי התודות הולך וגדל. מה זה קשור לכאן? ובכן, הולי רינגולד כתבה לא פחות מ-7 עמודים של תודות, כולל למורים מבית הספר היסוידי ולמקעקעת שלה.

בקיצור: קראתם? לספר הבא. לא קראתם? לא נורא.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על הפרחים האבודים של אליס הארט