"בעת שהשתוללה מלחמה ברחבי אירופה, ברוסיה, בצפון אפריקה ובאוקיינוס השקט, בעת שגדודי טנקים, טייסות מפציצים וציי צוללות, ומיליוני חיילים ניצבו אלה מול אלה בעימות כלל־עולמי, המפעל היחיד הזה, הטמון במעמקי הישימון הנורבגי, ניצב – כך האמינו מנהיגי בעלות־הברית – על הקו הדק המבדיל בין ניצחון לבין תבוסה" (עמוד 18).

הספר "מבצר החורף" מאת ניל בסקומב (ידיעות ספרים, 2018) מתאר את מאמצי הביון הבריטי למנוע מהנאצים מלהצליח לפתח נשק גרעיני במלחמת העולם השנייה. השנה היא 1942 הקימו הגרמנים תכנית לפיתוח נשק גרעיני בנורבגיה הכבושה שכללה מפעל לייצור מים כבדים. בסוקמב, שכבר חיבר ספר מאיר עיניים על המצוד שניהל המסוד אחר אייכמן, מתאר כיצד פעלו הבריטים והמחתרת הנורבגית לסיכול התכנית.

הצבא הנורבגי שבסיסו בבריטניה הקים יחידת עילית שתפעל תחת הביון הבריטי. מפקד היחידה היה סרן מרטין לינגה. היה מדובר בפלוגה קטנה בת 200 לוחמים. לאחד המתגייסים, קנוט האוקליד, נאמר כי "יהיה עליה פיקוח בריטי, אבל כל אנשיה יהיו נורבגים. ניסיון צבאי יכול לעזור, אבל אינו הכרחי, מפני שהוא יתאמן בלוחמה לא-קונוונציונלית, מרביתה מאחוריה הקווים. בסוג זה של לוחמה, אדם אחד במקום הנכון יכול לחולל גדולות ונצורות. האימונים יהיו קשוחים, אפילו אכזריים, והמבצעים יהיו קשים שבעתיים" (עמוד 57).

האוקליד, שהשתתף "באימוני קומנדו מיוחדים" (עמ׳ 49) בצבא הבריטי ולמד מסמל אירי לא לתת "לאויב שלכם שמץ של סיכוי" (עמ׳ 50), מוצנח עם חבריו לפלוגה בנורבגיה. משימתם, על גובל הבלתי אפשרית, לפשוט על מפעל המים הכבדים ולהשמיד אותו.

למרות שהסיפור עוסק בפרשה מרתקת, בסקומב מתאר אותה באופן מעט טרחני. על כך נאמר הסרט, "גיבורי טלמרק" עם קירק דאגלס, היה יותר טוב.

עלילה : 4 מותחת.
תובנות: 3 על דבקות במטרה, צדקת הדרך ורוח האדם.

הספר מביא כרקע, את התפתחות המרוץ הגרעיני במלחמת העולם השנייה, בגרמניה הנאצית, ובאנגליה וארצות הברית במקביל.
הסיפור העיקרי הוא המרוץ אחר המים הכבדים המיוצרים בנורבגיה והמאמצים למנוע אותם מהנאצים. זהו אפוס גבורה של לוחמים מסוגים שונים, החל ממנהל המפעל שניסה להאט ולהקטין את תפוקת המים ועד לאנשי הקומנדו הבריטים והנורבגים שפגעו במערכת הייצור, ולאחר מכן, במעבורת שנשאה את קו הייצור ומכלי מים כבדים למעבדות הנאציות בגרמניה.
הסופר מצליח להביא את התנאים הקשים של שרידות בחורף הסקנדינבי תוך אלתור שנובע מחוסר באספקה והחשש להתגלות על ידי " לא קרואים".
יש בקריאת הספר כמה בעיות יסוד.
א. השמות הנורבגים. אם נקרא ספר שבו מופיעים משה, מישה ומושיקו, הרי מיד נאניש בדמיוננו את הדמויות ונקשור אותם לאירועים של הסיפור. ואילו כאן עמד הסופר על הצורך להעניק יקר לדמויות האמתיות, ואנו הקוראים נמצאים במרחק של זמן ופער תרבותי.
לדוגמה, בהטבעת המעבורת השתתפו, כפי שמזוהים בשמם הפרטי לאורך כל הספר: לרסן, הנסן, נילסן וגם סיברסטד, סרלי ושם ייחודי, דיסט.
מדי פעם מישהו עושה פעולה, נפגע או דבר אחר, בהתחלה התאמצתי להבין מיהי הדמות והאם זה לרסן שנשוי לבסט, או אולי לרסן זה הרווק שמקנא ב.. זה שנשוי לבסט. בסוף התייאשתי .
ב. מפות שצורפו להבהרת המהלכים לא עזרו להבין את הקושי שבו היו גיבורינו (אין בזה שום ציניות), אלא אם קוראים את הטקסט ויוצרים בדמיוננו מין תבליט ותמונה פרטית שלנו, בדומה לציירי הרנסנס שציירו את סיפורי התנ"ך והברית החדשה , על ידי העתקת הסביבה הקרובה שבה חיו.
ג. ידע בפיזיקה. לעניות דעתי, נדרש כאן ידע בסיסי על מושגי יסוד בפיזיקה גרעינית. ליודעים, מתווסף "מכפיל תובנה והנאה מהקריאה", ואילו לאחרים חוסר זה הוא גורם מעכב.
ועדיין ניתן להתרשם מהנחישות והדבקות במטרה גם של אנשים שלא הובהר להם מדוע צריך לחבל במפעל וקו יצור שעבד גם לפני המלחמה ופתאום נהיה מקור לעניין גם לבנות הברית וגם לגרמנים.
נסיים בסצנה מצחיקה. גיבורינו שהו בבקתה במעלה ההר, רעבים, עייפים וחיים את הרגע עד שתינתן הפקודה. אל הבקתה הגיע אדם שנראה כצייד הנושא נתחי בשר צייד.
כמובן שקבלו אותו בנשק דרוך. ההוראות היו כי יש להרוג אדם כזה לבל תפגע המשימה.
מפקד החוליה החליט לחקור את "האורח הלא קרוא". ומתברר כי כמו בתאטרון היה בסיטואציה קונפליקט מובנה. "האורח" חשב שהם נאצים ולכן הביע אהדה מוגזמת להם. מפקד החוליה מזהה את הזיוף , אבל אינו יכול לשחרר את הפתי שממשיך בהפגנת " הפטריוטיות".
איך זה נגמר כדאי לקרוא.