ביקורת ספרותית על לא נרדם בלילות מאת גיורא איילנד
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 24 באוקטובר, 2018
ע"י דורון נחמני


זהו ספר אוטוביוגרפי של קצין בכיר, ולכן הוא כתוב לאורך תחנות חייו - התפקידים שמילא בצבא. גם פרקי הספר ערוכים כך: להיות מ"מ, להיות מ"פ, להיות מג"ד, להיות מח"ט... אין בספר התמקדות באירוע אחד, בחוויה אחת, במסר אחד - זהו לכאורה יומן חיים המתאר את ה"תחנות" בקריירה של גיורא איילנד. אז מה בכל זאת מעניין כאן למי שאיננו שייך לקבוצה מצומצמת של בעלי עניין (משפחה, חברים, קולגות)? התשובה מורכבת ממספר חלקים, מכיוון שמדובר באדם שיש לו כמה פנים.

ראשית, יש כאן תיאור של קריירה של קצין מצטיין, שזכה לקידום מסחרר בצנחנים עד שהגיע לתפקיד מח"ט (מח"ט גבעתי, דווקא). אין כאן הרבה עומק ספרותי או הצלחה להקים לתחייה עולם טמיר, כי מי שיקרא את החלק הזה לא יקבל תיאור מעורר השראה של אופי השירות בצנחנים באותן שנים אלא תיאור כרונולוגי שנסוב סביב הקריירה של איילנד: אני ואני ואני. אבל יש כאן בכל זאת שני יתרונות: בגלל האופי הסגור של קריירה בצנחנים מדובר בתחנות שהן כמו מערכות במחזה, כשבכל מערכה מופיעים אותם שחקנים אבל בתפקידים מתעדכנים. פעם איילנד הוא מ"מ ואז מתן וילנאי הוא ... ואמנון ליפקין-שחק הוא... ובוגי יעלון הוא... ודורון רובין הוא... ושאול מופז הוא..., ואח"כ יש מערכה נוספת וכולם שודרגו. יש כאן הרגשה של קרתנות, מין צבא שבו כולם נעים במהירות מתפקיד לתפקיד (למעלה, הצידה, באלכסון-למעלה וחוזר חלילה), ללא תקופה ארוכה בשום תפקיד (בדרך כלל שנה-פלוס) ומבלי לצאת מהחדר הסגור הזה לחדרים אחרים, לאינטראקציה עם עולמות אחרים. זה יותר מחזה של מצבים, וזה מתאים לאוהבי רכילות (כולנו קצת כאלו) כיוון שאפשר לראות שבכל מצב משתתפות דמויות שיש להן כבר היסטוריה משותפת במצב שונה, ומשקעים, כך שהעולם הוא עגול (נפגשים שוב ושוב) ושום מצב היררכי אינו קבוע למשך יותר מכמה חודשים. חומר לאוהבי רכילות. ויש יתרון נוסף: סגנון הכתיבה של איילנד קולח, לא מנופח (וזה חשוב, כי מדובר במי שנחשב לכוכב), ויש בו מין סגנון של צניעות-לכאורה: תיאור "פשלות"וטעויות וחסרונות, שמקל קצת על הקריאה ויוצר יכולת טובה יותר לקירבה והזדהות גם אם נזכור שמדובר באדם שיש לו כנראה מספיק ביטחון עצמי כדי לתלוש לעצמו כמה נוצות.

פן אחר של גיורא איילנד עולה בהמשך הספר: תיאורטיקן, איש של חשיבה מסודרת, איש "מרובע" שמאמין בתהליכים סדורים, בסדר ובמשמעת. איש של הדרכה. זה עולה במופעים הרבים בספר של הסברים דידקטיים לגבי כל נקודה: כיצד צריך לבנות עמדה, כיצד נראה 'נוהל קרב' נכון, כיצד צריך לבנות מוצב, איך צריך להיראות 'אימון פרט' נכון, איך נראית תוכנית צבאית, איך כותבים פקודה, ועוד ועוד. הנטייה הדידקטית של איילנד מופיעה לא רק בקטעים שונים של הספר, לא רק מול הקורא - לאורך כל הקריירה הוא נוטה לנצל כל תפקיד ל'עשיית סדר': כותב מחדש את הפקודות, משכתב את מערכי הלימוד, ועוסק באופן אינטנסיבי בהדרכת פקודיו (הוא הפקיע כמה פעמים את נושא הדרכת החיילים והמפקדים מההיררכיה הפנימית ועסק בהדרכת אנשיו בעצמו כדי לוודא שכולם מקבלים את האימונים הנכונים). לעניות דעתי כאן מתגלה יתרון נדיר שלו, בעולם שבו רווח זלזול במסמכים כתובים, אי-סדר בפקודות, זלזול בכלל בלמידה של המקצוע הצבאי (מה שחשוב זה הניסיון, הביצוע במצבי אמת - לא תורה, לא דיונים, לא שינון ולא ידע), וזלזול בחשיבה אקדמית. מבחינה זו מדובר כנראה באדם נדיר, שיכול לשנות את הדגשים כי הוא נהנה מאצטלת כוכב ולא מוגבל לאצטלת מורה או מדריך. ומתגלה כאן מודל של איש מטה אמיתי, לא מפקד קרבי ש'מחמם כיסא' בתפקיד מטה עד שיתפנה תפקיד של מפקד.

פן שלישי, שונה לגמרי, עולה כשהספר עובר לעסוק בתחנותיו המאוחרות של איילנד: ראש חטיבת המבצעים, ראש אגף מבצעים, ראש אגף התכנון וראש המועצה לביטחון לאומי, והתוספת המעניינת כראש ועדות חקירה שונות. השילוב של תפקידים אלו נראה לי כעדות לכך שגיורא איילנד קיבל מעמד מוכר של 'האיש החכם'שבחבורה, ולכן הוא עובר מתפקיד מטה לתפקיד מטה וכולו מלא דבקות ומסירות לחשיבות עבודת המטה. כאן העניין של הקורא עובר בבירור מהסיפור האנקדוטלי והרכילותי (והוא קיים, בשפע) לשאלות האסטרטגיות של ישראל: הסכסוך הישראלי-פלסטיני, החמאס, האיום האירני. יש לאיילנד הרבה רעיונות ודעות לא שיגרתיים, שמעוררים את הקורא למחשבה בנושא. כדאי לקרוא, בעיקר אם אתם חושבים שכל הפתרונות האפשריים כבר ידועים ונותר רק לחכות לעיתוי קוסמי שיאפשר להגשים אותם.

ריבוי הפרצופים של איילנד מאפשר לקוראים מגוונים למצוא עניין בספר, כל אחד בחלק אחר. ואם מישהו, כמוני, מתעניין בכל שלושת הנושאים - על אחת כמה וכמה. הכתיבה הקולחת של איילנד הופכת את הקריאה בספר זה לחוויה נעימה
16 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
גל פרל פינקל (לפני 5 חודשים)
זה מה שאני חשבתי על הספר המעולה הזה
https://wp.me/p4kTCp-3gf
tuvia (לפני 5 חודשים)
דורון שלום, קראתי את הביקורת שלך על איילנד ואהבתי.
רציתי רק להוסיף כמה עובדות מבית מדרשו של אורי מילשטיין בנוגע לא לאיש אלא לשיטה.
אתה כותב על משחק הכסאות המוסיקליים שמתבצע ביחידות השונות ולתקופת השירות הקצרה של כל מפקד ביחידה והמעבר המהיר מתפקיד לתפקיד ומדרגה לדרגה. על פי מילשטיין זה מראה על אופי מיליציוני מאשר על אופי של צבא מקצועי. לדעתו קצין שממלא תפקיד בזמן קצר כל כך לא מספיק לרדת לעומק ההיכרות של המערכת שבראשה הוא עומד וכבר עובר לתפקיד חדש. דבר זה מצביע על רדידות מחשבתית,חוסר הכשרה מעמיקה ומעבר של קצינים חסרי כל יכולת של חשיבה צבאית מעמיקה. לכן גם אהבתי את העובדה שגיורא איילנד איננו מן הסוג הדוהר מתפקיד לתפקיד אלא איש צבא חושב דבר שהוא מדיר בצבאנו המהולל.
אהבתי גם ואולי אפילו העיקר את העובדה שאיילנד הוא אדם שחושב מחוץ לקופסא, דבר שגם הוא נדיר במחוזותינו.
ורציתי להוסיף עוד תכונה אחת שאני מעריך אצלו, שהוא לא קרנף, ולפי דעתי הוא לא כל כך אוהב את הסוג הזה של הקרנפים שלפי דעתי זאת התכונה הבולטת ביותר של צהל בשנת 2018.
תודה על הביקורת היפה, ובטח שספר כזה נכנס אצלי לרשימה.
טוביה
עמיחי (לפני 5 חודשים)
כתבת מצוין.
תודה רבה.
Tamas (לפני 5 חודשים)
באמת משעשע העניין שכמעט כל אלוף הפושט את מדיו אצה לו הדרך לכיוון הפוליטיקה. כאילו יהיה המשיח הגואל ובגללו נרדם בלילה......
ד.א מחשבות- יש אלוף שכן יש לך אמון בו??
מחשבות (לפני 5 חודשים)
משעשע שבכל תקופה מסויימת אלופים מסויימים פשוט משחקים כסאות מוסיקליים וכל ההבדל הוא במנת הכבוד, ההשפעה והפניה העתידית לפוליטיקה. דווקא בגנץ אין לי ממש אמון משום שהוא מחזיק את הקלפים קרוב מדי לחזה.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ