התחנה הראשונה שלנו בשוויץ הייתה בעיר לוצרן, בחנות השעונים BUCHERER, שהיא חנות למעוטי יכולת, שקונים שעון בעשרות אלפי פרנקים. כמובן שהצצנו מסביב, אבל היעד היה השירותים שנמצאים בקומה מתחת. נשאלת השאלה, מדוע האסטרטגים של החנות מרשים לכל הארחי-פרחי עם הטריקו ונעלי ההתעמלות לעבור דרך תיבת האוצר בדרכם לתרום את תרומתם לצנרת הביוב? האם כדי לשעשע את המוכרים, שרואים קונה אמיתי פעם ביובל? (הקונים האמיתיים הרי לא נכנסים במקרה) או שיש בלבם תקווה, כי בדרך נשים בעגלת הקניות שלנו איזה אומגה או רולקס או ראדו צנוע בחצי מיליון שקל, כמו שעושים קונים משועממים כשהם ממתינים בקופה של הסופרמרקט וקונים מסטיקים כלאחר יד.
בכל מקרה, קטן עלינו. את השעון שמצא חן בעיני מצאתי בחוברת הפרסומת של מטוס סוויסאייר, והוא עולה רק 502,200 פר"ש (כשני מיליון שקל בשפתנו הלבנטינית). רק העובדה שהמטוס כבר חימם מנועים מנעה ממני לקפוץ שוב לאינטרלאקן או ללוצרן כדי לרכוש אותו.
ואגב, בקבוצה שלנו הייתה אשה טרחנית, שטרחה להציג בפני כולם את שעון הראדו שלה, שעלה חמשת אלפים שקל לפני חמש עשרה שנה. השעון אמנם מדייק עד היום, אבל הוא כבר מזמן לא מודרני ונטול חן כמוצר מיושן, דהוי ומכוער. המסקנה, מוטב לקנות כל שנתיים שעון עדכני, יוקרתי פחות, בחמש מאות שקל. בחישוב פשוט נשארים עם עודף של אלף מאתיים וחמישים שקל.
את הטיול בשוויץ אפשר לסכם בכמה משפטים. בכל פעם ששמעתי את אנקות ההתפעלות מהמפל וההר והגיא והבתים המצועצעים עם הגרניום בחלונות ווילונות התחרה שיצאו אצלנו מהאופנה לפני ארבעים שנה, והגמדים בגינות והנחלים השוצפים ושרידי השלג המאכזבים על פסגת היונגפראו או הטיטליס, והאופנוענים שמתחרים על הפסגות, והזקנים השווייצים שהם יותר ספורטיביים מרובנו, ידעתי ששווייץ היא לא פסגת שאיפותי.
טוב, בואו נשים את זה על השולחן, שווייץ היא אחותה הבלונדית הלא מתוחכמת של אוסטריה המדהימה. הנוף אותו הנוף, הם חולקים את האלפים, עם אותה ציוריות גלוייתית, אבל בעוד חמש מאות שנות תרבות הפיקו משווייץ שוקולד משובח, שעוני יוקרה, חשבונות בנק עלומים ודייקנות, הרי אוסטריה היא פצצת תרבות מסחררת, שחוץ מאנטישמיות תרמה לעולם יצירות אומנות מונומנטליות, ארמונות מפוארים, פילוסופים, מוזיקאים, משוררים, סופרים, רופאים פסיכיאטרים והיסטוריה מרתקת. רבים מאנשי הרוח היו יהודים, אגב.
והיה חם. שלושים וכמה מעלות בערים, עשרים ושמונה מעלות בהרים. אז קראתי ספר צונן, שהשלג מככב בו בכל עמוד. נחמה דלה לשלג שנמס בפסגות ההרים.
הכי בעולם הוא הספר החמישי בסדרת הבלשית די-די וארן. את הספר השני בסדרה, מחבואים, סיקרתי לפני כחודש וחצי. ובכן, עלי לציין כי הסופרת בהחלט עשתה כברת דרך מסויימת מן הספר השני לחמישי.
המשטרה מוזעקת אל ביתה של טסה ליאוני, שוטרת סיור מסורה, ומוצאת את פניה חבולות, בעלה הרוג ובתה בת השש נעדרת. לכאורה, מקרה של אלימות במשפחה. הפרק הראשון הוא המפתח שתחזרו אליו כמה פעמים בהמשך, עד שתבינו מה אירע. הספר דומה לבצל. כל פרק יסיר גלד ויגלה פנים אחרות במקרה המצער וישנה את הארועים ויהפוך את דפי ההיסטוריה, עד שיסתחררו ויקבלו משמעות שונה.
גרדנר כותבת לחילופין פרק אחד מפיה של טסה ליאוני והבא אחריו מתאר את עבודת המשטרה. הקורא מקדים את המשטרה בהבנת המקרה, מפני שטסה מגלה בכל פרק פרטים נוספים.
הספר מתאר את עומק האהבה האימהית ואת התרגשותה של הבלשית די-די וארן שמגלה את הריונה. התעלומה מצויינת, והדמויות מתוארות באופן עגול ושלם. ובסוף בסוף, אפילו דמעתי, אירוע יוצא דופן בקריאת ספר מתח.
ואם היו לי ספקות כמה כוכבים להעניק לו ארבעה או חמישה, הבהיר לי הספר השני שקראתי בשווייץ, כי כל בחורה נאה צריכה ללכת עם חברה פחות יפה ממנה.
הספר "קטלני", של סנדרה בראון (מותג ששמו גדול משם הספר) דומה באופן מפתיע לספר "הכי בעולם". מיד הצצתי בשנת ההוצאה לאור כדי לברר מי הושפע ממי, ואם יש שם שמץ של פלאגיאט, אבל שניהם יצאו בשנת 2011.
גם ב"קטלני" מככבות אם וילדתה הקטנה, בריחה מהמשטרה, חברת ילדות מסורה, אשה שמגלה בעצמה כוחות גדולים ואפילו המילטון אחד, שוטר, ב"הכי בעולם" ואיש אף.בי.איי ב"קטלני".
אבל בעוד "קטלני" הוא רהוט, זורם, יעיל, כתוב היטב, מותח, אבל נשאר בגבולות הז'אנר בלי להתרומם ובלי לנכש את הקלישאות, האהבה ההוליוודית הצפויה, הקללות וזרימת הטקסט, חלקלקה ונגישה כמו פלג שזורם במורד, הרי ש"הכי בעולם" הוא ספר מצוין, עמוק, מפתיע, מרגש ונוגע, מבוסס בשלג ושוקע בבוץ וברבדים העמוקים ביותר של הרגשות האנושיים. ואף על פי שהם דומים דמיון מפתיע, הם שונים זה מזה כמו ששווייץ שונה מאוסטריה. "קטלני" הוא כמו שווייץ, מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל, ו"הכי בעולם" הוא כמו אוסטריה, חכם יותר, עמוק יותר והרבה יותר אומנותי.
(הייתי חייבת לערוך איזו אנלוגיה בין הספרים לבין הטיול שלי. ואם הקשר נראה לכם רדוד, מעושה או מאולץ, אתם תסלחו לי. את חוויות הטיול הייתי חייבת לחלוק וביקורת הייתי חייבת לכתוב).
