את ספרי האסופית קראתי מהסוף להתחלה.
כשאני אומרת "הסוף" אני מתכוונת לשלישי, שהיה האחרון שתורגם בתקופה בה קראתי את ספרי האסופית.
בחסות הספריה שלנו, שהיתה דלה למדי, ובה למדתי לקרוא לפי הסדר הכרונולגי בו מצאתי את הספרים ולהשלים פערים בעזרת הדמיון ובדיעבד, התחלתי מהספר השלישי וחזרתי אחורה בזמן (לפעמים באופן מאוד ממשי - בחזרה לתרגום מיושן במיוחד).
במקום לראות את אן גדלה, צומחת, להיפרד מאנשים שמתו (הו, מתיו!) ולהכיר חדשים - אן הלכה וקטנה, אנשים נעלמו בפתאומיות (דייווי ודורה??) או הופיעו לפתע.
אחר כך קראתי שוב, בסדר הנכון, בתרגום הנכון. יותר מפעם אחת. אבל בסופו של דבר - שלושת הספרים הראשונים מעורבבים אצלי בראש. יחידה אחת.
הרביעי, לעומת זאת, הגיע לחיי בשלב מאוחר יחסית ואף פעם לא הצליח להשתלב באותה הרמוניה ב"קאנון" של שלושת הספרים הראשונים.
אחרי הכל, הספר השלישי הסתיים כשאן קיבלה את ה"באושר ועושר" שלה, מי ממשיך לספר מה קרה אחר כך?
***
אני חוזרת לספר הרביעי עכשיו.
כי נגמרו לי המילים.
כי מישהו כתב את זה קודם.
"עם שקיעה נסתלקה הנפש הקטנה שבאה עם שחר, והותירה שברון לב מאחוריה"
"החלמתה של אן נמשכה זמן רב ודברים רבים הקשו עליה. הפריחה ואור השמש של ארבע הרוחות הציקו לה נוראות. [...] וכשהרוח נשבה בין המרזבים, שמעה בה קולות עצובים שכמותם לא שמעה קודם מימיה."
"מבקרים טובי לב הכאיבו לה, במליצותיהם הנדושות שכוונתן טובה, שבעזרתם התאמצו לכסות על מערומי אבלה."
כמה מדוייק.
ואיך יתכן שכל זה כתוב בספר נוער, ספר שרוב הקוראות שלו לא באמת יכולות להבין?
אני, לפחות, לא הבנתי כשקראתי.
(אבל את אולי כן. לך הוא כאב כבר אז.
כמו נבואה. כמו כאבי פנטום בטרם נכרת האבר).
ויש את זה:
"אני מקווה שלא תטעי בכוונתי אם אומר לך עוד דבר מה. אן, התאבלתי עד עומק לבי כשאיבדת את התינוקת שלך [...] אך צערך קרב אותנו. אושרך המושלם אינו עומד עוד למחסום. הו, אל תטעי בכוונתי, יקירה - אינני שמחה שאושרך אינו מושלם עוד - אוכל לומר זאת במלוא הכנות; אך מאחר שכך הוא הדבר, אין עוד תהום כזו בינינו."
***
אן, היתומה, שאיבדה את הוריה כתינוקת. אן שבילתה את שנות הילדות הראשונות שלה בין בתי יתומים למשפחות שראו בה משרתת, ללא החום והאהבה להם זקוק כל ילד. אן שעד שמצאה דמות אב - בדמותו של מתיו, איבדה אותו מוקדם מדי -
ובכל זאת, אן מאושרת באופן מושלם עד לאותו רגע.
כאילו העצב נוגע בה לראשונה כשהיא מאבדת את התינוקת שלה.
ואתם יודעים מה, אני מאמינה ללוסי מוד מונטוגומרי.
כי מי כמוה יודעת.
הרי גם היא התייתמה בגיל צעיר.
גם היא נמסרה לזוג קשישים קפדניים, ושלא כמו אן, היא כנראה לא הצליחה לחדור ללבם ולרכך אותם.
היא ידעה משהו על יתמות, על ילדות נטולת חום.
וגם היא איבדה תינוק.
ואם היא חשה שזהו מגעו הראשון של העצב האמיתי, עצב ללא נשוא, בחייה - היא יודעת.
והעצב הזה מפריד בין מי שהיתה קודם לבין מי שהיא עכשיו.
הוא מפריד בין מי שהיא עכשיו למי שלא ידע ולא חווה.
***
ויום אחד העצב הזה נגע בחייה של משהי שיקרה לי כל כך.
***
את זוכרת, דיברנו על הספר הזה בבית חולים.
כשעוד היה מקום להומור שחור.
כשהיא עוד היתה בין חיים למוות.
קרוב יותר, כל כך קרוב יותר למוות.
ידענו כמובן, ידענו.
ידענו כל כך.
"האם אין שום דרך לעשות משהו, העלמה קתברט?
אני חוששת שאין, סוזן. גילברט אומר שאין תקווה. הוא ידע מלכתחילה שהיצור הקטן הזה לא יוכל לחיות"
הפסקתי להאמין שידע הוא כוח.
גם לחוסר ידע יש כוח. אשליות הן לפעמים מגן מהמציאות.
לפעמים הן מספקות מחסה לרגע, שברירי כמו בועת סבון.
ואז הן מתנפצות ומשאירות אותך מול הכאב.
אבל מה יעשה מי שאין לו ולו בדל אשליה להקיף את עצמו בה, והוא עומד פקוח עיניים מול תהום של אי וודאות ללא רגע של הפוגה, ולו שקופה וקלושה, כמו בועת סבון.
דיברנו על האסופית שהגדולה שלך בדיוק קראה, והיא רוצה להמשיך והאם זה כבר מתאים.
טוב, אולי עד השלישי אבל -
בטח לא את הרביעי, אמרנו יחד. בטח לא את הרביעי.
***
ואני עומדת ליד/מרחוק.
והכאב.
רוצה להושיט יד, מעבר למרחק הזה.
ויודעת שלא אוכל לגעת.
רוצה להגיד שאני כאן.
אבל את... שם.
והתהום.
(אוהבת אותך כל כך).