את ספרי האסופית קראתי מהסוף להתחלה.
כשאני אומרת "הסוף" אני מתכוונת לשלישי, שהיה האחרון שתורגם בתקופה בה קראתי את ספרי האסופית.
בחסות הספריה שלנו, שהיתה דלה למדי, ובה למדתי לקרוא לפי הסדר הכרונולגי בו מצאתי את הספרים ולהשלים פערים בעזרת הדמיון ובדיעבד, התחלתי מהספר השלישי וחזרתי אחורה בזמן (לפעמים באופן מאוד ממשי - בחזרה לתרגום מיושן במיוחד).
במקום לראות את אן גדלה, צומחת, להיפרד מאנשים שמתו (הו, מתיו!) ולהכיר חדשים - אן הלכה וקטנה, אנשים נעלמו בפתאומיות (דייווי ודורה??) או הופיעו לפתע.
אחר כך קראתי שוב, בסדר הנכון, בתרגום הנכון. יותר מפעם אחת. אבל בסופו של דבר - שלושת הספרים הראשונים מעורבבים אצלי בראש. יחידה אחת.
הרביעי, לעומת זאת, הגיע לחיי בשלב מאוחר יחסית ואף פעם לא הצליח להשתלב באותה הרמוניה ב"קאנון" של שלושת הספרים הראשונים.
אחרי הכל, הספר השלישי הסתיים כשאן קיבלה את ה"באושר ועושר" שלה, מי ממשיך לספר מה קרה אחר כך?

***

אני חוזרת לספר הרביעי עכשיו.
כי נגמרו לי המילים.
כי מישהו כתב את זה קודם.

"עם שקיעה נסתלקה הנפש הקטנה שבאה עם שחר, והותירה שברון לב מאחוריה"

"החלמתה של אן נמשכה זמן רב ודברים רבים הקשו עליה. הפריחה ואור השמש של ארבע הרוחות הציקו לה נוראות. [...] וכשהרוח נשבה בין המרזבים, שמעה בה קולות עצובים שכמותם לא שמעה קודם מימיה."

"מבקרים טובי לב הכאיבו לה, במליצותיהם הנדושות שכוונתן טובה, שבעזרתם התאמצו לכסות על מערומי אבלה."

כמה מדוייק.
ואיך יתכן שכל זה כתוב בספר נוער, ספר שרוב הקוראות שלו לא באמת יכולות להבין?
אני, לפחות, לא הבנתי כשקראתי.
(אבל את אולי כן. לך הוא כאב כבר אז.
כמו נבואה. כמו כאבי פנטום בטרם נכרת האבר).

ויש את זה:

"אני מקווה שלא תטעי בכוונתי אם אומר לך עוד דבר מה. אן, התאבלתי עד עומק לבי כשאיבדת את התינוקת שלך [...] אך צערך קרב אותנו. אושרך המושלם אינו עומד עוד למחסום. הו, אל תטעי בכוונתי, יקירה - אינני שמחה שאושרך אינו מושלם עוד - אוכל לומר זאת במלוא הכנות; אך מאחר שכך הוא הדבר, אין עוד תהום כזו בינינו."

***

אן, היתומה, שאיבדה את הוריה כתינוקת. אן שבילתה את שנות הילדות הראשונות שלה בין בתי יתומים למשפחות שראו בה משרתת, ללא החום והאהבה להם זקוק כל ילד. אן שעד שמצאה דמות אב - בדמותו של מתיו, איבדה אותו מוקדם מדי -
ובכל זאת, אן מאושרת באופן מושלם עד לאותו רגע.
כאילו העצב נוגע בה לראשונה כשהיא מאבדת את התינוקת שלה.
ואתם יודעים מה, אני מאמינה ללוסי מוד מונטוגומרי.
כי מי כמוה יודעת.
הרי גם היא התייתמה בגיל צעיר.
גם היא נמסרה לזוג קשישים קפדניים, ושלא כמו אן, היא כנראה לא הצליחה לחדור ללבם ולרכך אותם.
היא ידעה משהו על יתמות, על ילדות נטולת חום.
וגם היא איבדה תינוק.
ואם היא חשה שזהו מגעו הראשון של העצב האמיתי, עצב ללא נשוא, בחייה - היא יודעת.

והעצב הזה מפריד בין מי שהיתה קודם לבין מי שהיא עכשיו.
הוא מפריד בין מי שהיא עכשיו למי שלא ידע ולא חווה.

***
ויום אחד העצב הזה נגע בחייה של משהי שיקרה לי כל כך.

***
את זוכרת, דיברנו על הספר הזה בבית חולים.
כשעוד היה מקום להומור שחור.
כשהיא עוד היתה בין חיים למוות.
קרוב יותר, כל כך קרוב יותר למוות.
ידענו כמובן, ידענו.
ידענו כל כך.

"האם אין שום דרך לעשות משהו, העלמה קתברט?
אני חוששת שאין, סוזן. גילברט אומר שאין תקווה. הוא ידע מלכתחילה שהיצור הקטן הזה לא יוכל לחיות"

הפסקתי להאמין שידע הוא כוח.
גם לחוסר ידע יש כוח. אשליות הן לפעמים מגן מהמציאות.
לפעמים הן מספקות מחסה לרגע, שברירי כמו בועת סבון.
ואז הן מתנפצות ומשאירות אותך מול הכאב.
אבל מה יעשה מי שאין לו ולו בדל אשליה להקיף את עצמו בה, והוא עומד פקוח עיניים מול תהום של אי וודאות ללא רגע של הפוגה, ולו שקופה וקלושה, כמו בועת סבון.

דיברנו על האסופית שהגדולה שלך בדיוק קראה, והיא רוצה להמשיך והאם זה כבר מתאים.
טוב, אולי עד השלישי אבל -
בטח לא את הרביעי, אמרנו יחד. בטח לא את הרביעי.

***

ואני עומדת ליד/מרחוק.
והכאב.
רוצה להושיט יד, מעבר למרחק הזה.
ויודעת שלא אוכל לגעת.
רוצה להגיד שאני כאן.
אבל את... שם.
והתהום.
(אוהבת אותך כל כך).

פעמים בן אדם נוסע אל מעבר לים ומוצא כרי דשא ונופים וחוות כאלו ואחרות. הזר והלא מוכר מקבל צורה מטושטשת, מתחדדת לעתים וחוזרת ומתערפלת.
בהסתכלות על כל פרט ופרט סביבו הוא רואה איך כל מה שהוא חושב מאבד צורה, איך עדשת היקום לא מסוגלת להתפקס עליו, איך הוא קטן וגדול וחסר צורה ומלא חיים.

ובדרך יש חוות כמעין נמשים על קצה העולם, מפוזרות על שולי התודעה בניסיון להתקיים. זו החכמה שלהן, הרי, לא לעשות דבר מלבד להתקיים ולהתקיים בלבד.

החווה הירוקה היא הראשונה שתבחר לרדת מהראדר. אין לה יומרות. זה הקטע, היא לא הולכת להיות גיבורת סיפור, היא פשוט ניצבת במקומה ומדגישה בבוז שאין עניין חשוב דיו להזיז סיפור מהמציאות אל הנפיחות המטאפורית, שאין חכמה בפיוטיות אם היא לא ניתנת למי שחולב את הפרות כל בוקר ותופר כיסי מכנסיים.

אם יש שיעור חשוב בעולם הוא שאי אפשר להסתיר אמת במילים. משפט שאין בו בהירות הוא מריחה גדולה.
מי שמורח לא יודע מאיפה הוא בא ולאן, ואולי לכן אני לא כאן ולא שם. אם כי על כל משפט שואלת אמת או לא, אמת מטופשת חסרת משמעות, אבל אמת אנא אמת.

אם יש שיעור יחיד שלאן חשוב לומר, בעצם קיומה, הוא שהרוח בסופו של דבר תצא מהמפרשים. שאם אתה חסר מטרה אתה חסר בית. שהעולם כל כך גדול. גדול עליך, גדול עלינו. שסיפור ועוד סיפור נותנים חלק זעיר מפאזל קיומי שיימחק עוד כמה דקות בגל הגאות הבא.

שאנשים הם אנשים הם חסרי תקווה ומלאי אימה מפני כל צעד, ולכן יש איך לרחם עליהם אבל הרוח בסופו של דבר תגיע מקיום בודד, יחיד, של אדם והמטרה הטיפשית שלו.
שאנחנו טיפשים טיפשים טיפשים אבל כמה אמת יש בגרגר אבק ברוח.
שהמציאות עולה על כל דמיון והדמיון מפיח במציאות את הכח להתקדם.

בין חווה לחווה, בין נחל ללוחות צפחה, על קיום בודד וסיפור אנושי של ים ורוח והרפתקה ומה שיש לנו לעשות והאבסורד של כל רגע ועל איך מה שנשאר הוא לצחוק.

הנה סיימתי את הספר הרביעי בסדרה של האסופית והפעם העלילה הייתה שונה משאר הספרים. הספר הוא כבר לא על אן הילדה או הנערה אלא על אן האישה הנשואה, אן האמא.

גם בספר הזה מונטגומרי לא איכזבה וסידרה עלילה מעניינת במיוחד עם דמויות נפלאות שגורלם ניקשר עם גורלם של אן וגילברט, אך למרות זאת היו נורא חסרים לי חברי הילדות והנעורים של אן, אך זהו שיקוף ישיר של החיים שגם בהם פעמים רבות נמצאים הרבה פחות בחברת חברי הילדות בעקבות מרחק.
בנוסף חסר לי מאוד פירוט על הקשר של אן וגילברט, נורא ציפיתי לתיאור של חיי הזוגיות שלהם ולפחות לתיאור קצר של ליל הכלולות או של הגילוי על ההיריון וכשזה לא קרה התאכזבתי.

אין ספק שגם בספר הזה ניתן לראות שמונטגומרי גורמת לנו להבין שיד הגורל תמיד לטובתנו ובסוף הכל מסתדר כמו שצריך. למרות שהרגשתי שהסיפור על בן הדוד הדומה (לא אפרט כדי לא לעשות ספויילר) היה משעמם ביותר ונוצר כדי לסגור את הפינה ולגרום להכל שוב להיות מושלם והרגשתי שחושבים שאני קצת טיפשה כדי שאקנה את הסיפור הזה (נו באמת איך אפשר לא לזהות בן אדם מסוים במשך כל כך הרבה שנים?!).

גם הפעם הסוף העציב אותי, אך לא כמו הסוף בספר הראשון.

בסך הכל זה ספר טוב שכיף לקרוא אותו וקל להתחבר לאן היקרה והאהובה שאנו מלווים אותה מילדותה הקשה עד לרגעי התבגרותה הנפלאים, ולמרות הכל הוא לא מתעלה כלל על שלושת הספרים הראשונים.

מאד אהבתי את בית החלומות של אן יותר מהמשכו שכבר יותר התמקד בילדים, אין ספק שזה ספר הרבה יותר בוגר וטבעי שיש שפחות יתחברו אליו כי הוא שונה, העלילה מאד שונה, החיים שלהם שונים, יש שיגידו אפרוריים משהו, אבל עדיין יש קסם בספר, בדמותה של אן, גילברט בעלה וחייהם המשותפים בבית שבחרו לעצמם. תנו לספר צ'אנס, לדעתי הוא בהחלט יכול להפתיע ולרגש!

כמעריצה שרופה של 3 הספרים הראשונים ("האסופית" "אן מאבונלי" ו"אן שרלי") חייבת לומר שספר זה וגם הבא אחריו שאיני זוכרת כרגע את שמו פשוט עושים עוול לראשונים והתחושה שקיבלתי מקריאתם היתה שהסופרת פשוט "מנסה לרכוב" על גל ההצלחה של הקודמים- טרחני משעמם ומיותר!

כל כך חיכיתי לקרוא את הספר וממש לא התאכזבתי הספר טוב כמו קודמיו ואפילו יותר טוב
לדעתי זה ספר מעולה, ואולי יש כאלה שלא אהבו אותו אבל בעיניי זה ספר מעניין שכתוב בשפה יפה

מאוווווד שמחתי שיש לספר המשך כי הוא היה מאוד יפה - אפילו שהשניים הקודמים היו פי 2 יותר יפים אבל גם זה היה מהנה לקרוא !!!
ממש קשה להיפרד ממנה ומאהובה גילברט - שווה קריאה !!!
העצבתי המוווווווון כשביתה הראשונה (ג'וי) נפטרה :(
זה היה כזה עצוב - בחיים לא חשבתי שהיא תעבור דבר כזה !!!

הספר לא מושלם כמו שלושת הראשונים הראשונים אבל מבחינתי עדיין מגיעים לו 5 כוכבים.
אן היא הדמות האהובה עלי וכשהספר הזה יצא, שנים אחרי שקראתי את הראשונים שוב ושוב, גיליתי פתאום אשה אחרת. מאשת קריירה שמתחרה באהובה על מלגות ההצטיינות ועל מקומות תעסוקה, היא הפכה לעקרת בית ואשת איש שלעיתים חוטאת בכתיבה אבל אפילו כאן היא מודיעה שהיכולות שלה נמוכות.
כ"כ כעסתי בזמנו על מי שהיא הפכה להיות ואז גיליתי שהספר נכתב לפני יותר ממאה שנים וזו הייתה תקופה אחרת כשהיה מקובל שאשה מפסיקה לעבוד כשהיא מתחתנת אז סלחתי לה.
הסיבה שנתתי לספר ביקורת של 5 כוכבים היא שהקריאה עדיין זורמת ורואים שאן זו אותה הדמות ורק החלומות שלה שונים.

משהו נוסף שמאוד אהבתי הוא ההימנעות של הסופרת מתיאורים מדוייקים אלא רמיזות על דברים של "מבוגרים" הם לא מדברים במפורש על הלילה הראשון וגם העובדה שהיא בהריון לא נאמרת ישירות (היא לא יכולה לחכות למה שיגיע באביב, היא כבר לא יכולה לטפס למגדלור, התחילו לסרוג לתינוק רצוי וכו) זה אחד הדברים שהופך את הספר למושלם.

קצת הייתי עצוב שהתינוקת הראשונה של אן ג'ויס מתה אבל הסוף היה גרוע