“# הספר הזה לא משעשע בשום עמוד מ-620 עמודיו. ובכל זאת מצאתי שם קטע שהצחיק אותי ממש. שני הגיבורים מחפשים משהו בישימון מושלג. בשלב כלשהו מתחילה גם סערת שלג. קיפאון. השניים רועדים מקור על אופנוע שלג – גם באוגוסט הצטמררתי לרעיון – ואחרי נהיגה ארוכה ומקפיאה מגלים במקרה איזו ביקתה. הם פורצים אליה כדי לנוח ולהתחמם קצת. בחיפוש אחרי מזון הם מוצאים לחם באחת ממגירות המטבח וחמאה וריבה במקרר... תגידו לי אתם. מה מקרר במזג אוויר כזה? זה לא שנסבו הוא חסר הומור. צריך לקרוא את "ציידי הראשים" שלו, ספר מחריד/מצחיק, כדי להיווכח בהומור המבריק ויוצא דופן שנסבו שולף בו. הספר הזה כתוב כמו שאר המותחנים בהם מככב הולה: טון עגמומי, שבא לומר שהארי הולה, החוקר רוצחים סידרתיים, נתקל במוחות מעוותים של פושעים נוראים. גם בחיי היומיום שלו הוא לא מתרווח וצופה בקומדיות: אהוביו אינם איתו. או שהם גוססים. או לא מסוגלים לדמיין שהוא נזקק להם. הוא במצב בינארי קבוע - או אלכוהוליזם, או עבודה. ואם כבר – למה לא קצת סמים לעיצוב האישיות? ומה עם מעט הימורים בשביל החברה? וחוץ מזה – הוא מהווה מלכודת לזכרי האלפא בעלי המוחות החד-סיטריים של משטרת נורבגייה אלה נמשכים להתנגש בו ולהבהיר לו כמה הוא לא אלפא (לא נכון...) וכמה מהר הם יחסלו אותו, אחרי שיגמרו לשתות לו את הדם. הספר הזה מתאר גם פיסות מהמנטליות הנורווגית: אכסנייה ממשלתית יוקרתית בה מתאכסנים אנשים שמעוניינים לטייל בהרים המושלגים. האכסנייה הזו מתנהלת על ידי המתאכסנים בה. צריך להזמין מקום, להגיע ביום ההזמנה. אם יש מיטה פנוייה - בחדרים יש יותר ממיטה אחת – יופי. אם אין – יש שם שקי שינה ורצפה... המתאכסנים מתבקשים למלא את ספר האורחים ולכתוב על תוכניותיהם להמשך. הם מעבירים את התשלום לפני או אחרי שהתארחו במקום. מה שנקרא "ללא מגע יד אדם" ולמרבה הפלא השיטה עובדת מצויין. נראה שהמתאכסנים גם משאירים את המקום נקי לבאים אחריהם. זה ספר מעניין ומותח. נסבו יודע לכתוב, לטוות סיפור ולהפוך אותו על פיו לא פעם אחת. הוא אלוף בהפתעת הקורא שלו, ומספק לו סיפורי מישנה שתמיד קשורים איכשהו לסיפור המרכזי, לכן על הקורא להיות ערני. הוא גם משקיע זמן ומלים כדי לצייר את רגשותיהם של דמויותיו, את ההיסטורייה שלהם, את מחשבותיהם הכמוסות, את חולשותיהם. כל אלה עשויים ממלים ומלים הופכות לעמודים. כבר אמרתי שבספר הזה יש 620 עמודים. מישהו היה צריך לעצור את נסבו בזמן, אבל נראה שהוא השתכר ממילותיו וסיפוריו ולא הצליח להפסיק. נהניתי מרובו והוא כמו (כמעט)תמיד בעל רמה גבוהה – בכתיבה ובטוויית הסיפור וגם בבניית התשתית לסיפור הבא. אבל... באיזה שהוא שלב פשוט נמאס לי מבעיותיו של הולה וגם מהניתוח הפסיכולוגי (הדי חובבני, יש לומר) שלו, המצוי בשפע בספר. התעייפתי קצת מהנסיונות שלו לפתור את בעיותיו על ידי עשיית ההיפך ממה שצריך. אז כמו תמיד אחרי קריאת אחת מעלילותיו אני לוקחת לי חופש והולכת להאזין ל"עוץ לי גוץ לי" שלעולם לא מאכזב...”

“במרוץ הצמוד בין הארי הולה לפנדורין כאבות פוטנציאליים לילדיי הוירטואליים, הארי מפסיד בנקודות. חודשים אחרי שהארי השרוט והמצולק מפרשיית איש השלג בורח להונג קונג כדי לעסוק בהרס עצמי מתמשך, נשלכת קאיה, חוקרת צעירה במפלג הפשיעה להחזיר אותו לאוסלו, כדי להתמודד עם רוצח סדרתי לא פחות יצירתי מאיש השלג עצמו. הארי לא רוצה לחזור, אבל אם הוא לא היה חוזר, לא היה ספר, אז הוא חוזר. הגראפיות בה נסבו מתאר את הרציחות עולה בקצב מסחרר מספר אחד למשנהו וכאן התיאורים דוחים במיוחד. אני תוהה האם כמו הארי שמנסה להילחם באלכוהוליזם על ידי שימוש באופיום, נסבו כמו ג'אנקי בעצמו זקוק למנה גדולה יותר ויותר של סאדיזם, או שהוא חושב שצריך להזין את ההתמכרות של קהל הקוראים? הכיבה שלי די עמידה, אך אני מודה שבאחד התיאורים פשוט העדפתי לדפדף לסוף הפרק. הספר מותח מאוד, אולי אפילו הכי מותח עד עכשיו ואצל נסבו כמו אצל נסבו ברור ששום דבר לא נראה כמו שהוא. אוסלו, קונגו, הונג קונג, תככים במשטרה, מכשירי עינויים - הכל מתערבב למין תערובת של גפיים, שלג, אפר וולקני ואופיום... והארי כמו הארי - שרוט, נחוש, יצירתי, מדוכא וסקסי כמו שרק הוא יכול להיות. מה שכן, התאכזבתי ממנו בתחום הרומנטי... קאם און, כמו אצל פאנדורין, הם נכנסים לגיל העמידה ומושאי התשוקה לגיל הינקות... נסבו ביום רע שלו טוב יותר מהרבה מותחנים אחרים. מי שאהב את איש השלג אין ספק שיהנה מלב משוריין. לצערי, את הספר הטוב ביותר שלו בעיניי, הפנטום, קראתי מזמן שלא לפי הסדר, לכן נהנתי הפעם קצת פחות. הארי של פנטום בהחלט מוזמן לקום בלילה לתינוקנו הוירטואלי...”

“אמא שלי אוהבת לבשל, בדרך כלל היא גם מצליחה. למעשה, ב 99% מהפעמים התבשילים שלה יוצאים תאווה לחיך ולעין, שתהיה בריאה, אמן. אבל לפעמים, ככה בקטנה - הוא מפקששת, והתבשיל המבעבע על הקדירה יוצא ככה ככה. מה עושה אימי במקרים כאלו? כמו כל יידישע מאמע טובה: מוסיפה מלח. ועוד מלח. ועוד סוכר, ועוד שום, ועוד זעתר, וכף סוכר כי יש יותר מידי מלח, ועוד קצת מלח כי יש יותר מידי סוכר, ועוד טיפה אבקת בצל, ובסוף כפית אבקת מרק בטעם עוף. בסופו של דבר התבשיל יוצא אכיל בסך הכל, אבל הטעם שלו לא מובחן. לא חמוץ ולא חריף, לא מתוק ולא מלוח. מין משהו לא מוגדר שנוצר כתוצאה מהרצון לאזן משהו באמצעות עומס שלא מוביל לשום מקום. בדיוק כמו הספר הזה.”

“כמו אלבום חדש של הרולינג סטונס (או בוב דילן או ג'וני מיטשל או ברי סחרוף) שבו אתה יודע מה אתה הולך לשמוע אבל גם יודע שהאלבום לא יגיע לאותן פסגות יצירה מלפני כמה עשורים... כך גם הספר השמיני של יו נסבו בסדרת הארי הולה. ראיתי שהספר שיצא לפני למעלה מחצי שנה זכה רק לביקורת קצרצרה אחת והיות שהפעם האחרונה שכתבתי ביקורת בסימניה הייתה לפני כשנה אז הנה שני הפני שלי לספר השמיני בכיכובו של הארי הולה – Panserhjerte שבאנגלית נקרא The Leopard ובעברית זכה לשם הבומבסטי "לב משוריין" (ולעטיפה מכוערת במיוחד): הארי הולה המותש והחבול מפרשת איש השלג (בספר השביעי) יוצא שוב ללכוד רוצח סדרתי ששיטות הרצח הסדיסטיות שלו עולות אפילו על אלו של איש השלג. כרגיל בספרי הסדרה מצוותת להארי חוקרת אטרקטיבית, יש לו בעיות עם הממונים עליו ועם עצמו, הוא מצליח להיחלץ מכל מיני אסונות בשן ועין ובסוף גם מוצא את הרוצח/ים. ברקע ישנם מאבקים פוליטיים בין גופי משטרה הגולשים לכיפוף החוק שבהם הארי מעורב בעל כורחו ואם זה לא מספיק אז הסופר גם מוסיף את ההתמודדות הנפשית של הארי עם הגסיסה של אביו. לדעתי, כמותחן הספר עולה על 99.9% מהמותחנים שיצאו בשנים האחרונות... אבל כ"מותחן של יו נסבו" הספר פחות טוב מטרילוגיית אוסלו (אדום החזה, נמסיס וכוכב השטן). הספר ארוך מדי (620 ע') עם יותר מדי פילרים (בשביל מה צריך את כל תאור חייו הארוך של צוללן כשניתן היה להסתפק בפיסקה אחת בה הוא מוצא את הגוויה) ויש בעלילה יותר מדי חלקים מופרכים המזכירים קומיקס עם איזשהו סופר-הירו (כמו כל מקרי הכמעט-מוות של הארי שהסיכוי הסטטיסטי להיחלץ מהם דומה לזה של פגיעת חלקים מתחנת החלל הסינית בבית מסוים בירושלים). לכשעצמי הרגשתי שאני קורא שוב את "איש השלג" בתוספת טוויסט מקורי בעלילה... די דומה להרגשה כשאתה רואה את הפרק ה-798 בסדרת הטלוויזיה "חוק וסדר". למרות כל הנ"ל זהו אחלה מותחן שכשנדמה לקורא שהעלילה מסתיימת היא בעצם מתחילה מחדש... והמלצה: בדומה לטרילוגיית אוסלו יש ב"לב משוריין" הרבה מאד הקשרים ל"איש השלג" שאותו כדאי לקרוא קודם, אחרת חלקים שלמים בעלילה יהיו פחות מובנים.”

“# הספר הזה לא משעשע בשום עמוד מ-620 עמודיו. ובכל זאת מצאתי שם קטע שהצחיק אותי ממש. שני הגיבורים מחפשים משהו בישימון מושלג. בשלב כלשהו מתחילה גם סערת שלג. קיפאון. השניים רועדים מקור על אופנוע שלג – גם באוגוסט הצטמררתי לרעיון – ואחרי נהיגה ארוכה ומקפיאה מגלים במקרה איזו ביקתה. הם פורצים אליה כדי לנוח ולהתחמם קצת. בחיפוש אחרי מזון הם מוצאים לחם באחת ממגירות המטבח וחמאה וריבה במקרר... תגידו לי אתם. מה מקרר במזג אוויר כזה? זה לא שנסבו הוא חסר הומור. צריך לקרוא את "ציידי הראשים" שלו, ספר מחריד/מצחיק, כדי להיווכח בהומור המבריק ויוצא דופן שנסבו שולף בו. הספר הזה כתוב כמו שאר המותחנים בהם מככב הולה: טון עגמומי, שבא לומר שהארי הולה, החוקר רוצחים סידרתיים, נתקל במוחות מעוותים של פושעים נוראים. גם בחיי היומיום שלו הוא לא מתרווח וצופה בקומדיות: אהוביו אינם איתו. או שהם גוססים. או לא מסוגלים לדמיין שהוא נזקק להם. הוא במצב בינארי קבוע - או אלכוהוליזם, או עבודה. ואם כבר – למה לא קצת סמים לעיצוב האישיות? ומה עם מעט הימורים בשביל החברה? וחוץ מזה – הוא מהווה מלכודת לזכרי האלפא בעלי המוחות החד-סיטריים של משטרת נורבגייה אלה נמשכים להתנגש בו ולהבהיר לו כמה הוא לא אלפא (לא נכון...) וכמה מהר הם יחסלו אותו, אחרי שיגמרו לשתות לו את הדם. הספר הזה מתאר גם פיסות מהמנטליות הנורווגית: אכסנייה ממשלתית יוקרתית בה מתאכסנים אנשים שמעוניינים לטייל בהרים המושלגים. האכסנייה הזו מתנהלת על ידי המתאכסנים בה. צריך להזמין מקום, להגיע ביום ההזמנה. אם יש מיטה פנוייה - בחדרים יש יותר ממיטה אחת – יופי. אם אין – יש שם שקי שינה ורצפה... המתאכסנים מתבקשים למלא את ספר האורחים ולכתוב על תוכניותיהם להמשך. הם מעבירים את התשלום לפני או אחרי שהתארחו במקום. מה שנקרא "ללא מגע יד אדם" ולמרבה הפלא השיטה עובדת מצויין. נראה שהמתאכסנים גם משאירים את המקום נקי לבאים אחריהם. זה ספר מעניין ומותח. נסבו יודע לכתוב, לטוות סיפור ולהפוך אותו על פיו לא פעם אחת. הוא אלוף בהפתעת הקורא שלו, ומספק לו סיפורי מישנה שתמיד קשורים איכשהו לסיפור המרכזי, לכן על הקורא להיות ערני. הוא גם משקיע זמן ומלים כדי לצייר את רגשותיהם של דמויותיו, את ההיסטורייה שלהם, את מחשבותיהם הכמוסות, את חולשותיהם. כל אלה עשויים ממלים ומלים הופכות לעמודים. כבר אמרתי שבספר הזה יש 620 עמודים. מישהו היה צריך לעצור את נסבו בזמן, אבל נראה שהוא השתכר ממילותיו וסיפוריו ולא הצליח להפסיק. נהניתי מרובו והוא כמו (כמעט)תמיד בעל רמה גבוהה – בכתיבה ובטוויית הסיפור וגם בבניית התשתית לסיפור הבא. אבל... באיזה שהוא שלב פשוט נמאס לי מבעיותיו של הולה וגם מהניתוח הפסיכולוגי (הדי חובבני, יש לומר) שלו, המצוי בשפע בספר. התעייפתי קצת מהנסיונות שלו לפתור את בעיותיו על ידי עשיית ההיפך ממה שצריך. אז כמו תמיד אחרי קריאת אחת מעלילותיו אני לוקחת לי חופש והולכת להאזין ל"עוץ לי גוץ לי" שלעולם לא מאכזב...”

“במרוץ הצמוד בין הארי הולה לפנדורין כאבות פוטנציאליים לילדיי הוירטואליים, הארי מפסיד בנקודות. חודשים אחרי שהארי השרוט והמצולק מפרשיית איש השלג בורח להונג קונג כדי לעסוק בהרס עצמי מתמשך, נשלכת קאיה, חוקרת צעירה במפלג הפשיעה להחזיר אותו לאוסלו, כדי להתמודד עם רוצח סדרתי לא פחות יצירתי מאיש השלג עצמו. הארי לא רוצה לחזור, אבל אם הוא לא היה חוזר, לא היה ספר, אז הוא חוזר. הגראפיות בה נסבו מתאר את הרציחות עולה בקצב מסחרר מספר אחד למשנהו וכאן התיאורים דוחים במיוחד. אני תוהה האם כמו הארי שמנסה להילחם באלכוהוליזם על ידי שימוש באופיום, נסבו כמו ג'אנקי בעצמו זקוק למנה גדולה יותר ויותר של סאדיזם, או שהוא חושב שצריך להזין את ההתמכרות של קהל הקוראים? הכיבה שלי די עמידה, אך אני מודה שבאחד התיאורים פשוט העדפתי לדפדף לסוף הפרק. הספר מותח מאוד, אולי אפילו הכי מותח עד עכשיו ואצל נסבו כמו אצל נסבו ברור ששום דבר לא נראה כמו שהוא. אוסלו, קונגו, הונג קונג, תככים במשטרה, מכשירי עינויים - הכל מתערבב למין תערובת של גפיים, שלג, אפר וולקני ואופיום... והארי כמו הארי - שרוט, נחוש, יצירתי, מדוכא וסקסי כמו שרק הוא יכול להיות. מה שכן, התאכזבתי ממנו בתחום הרומנטי... קאם און, כמו אצל פאנדורין, הם נכנסים לגיל העמידה ומושאי התשוקה לגיל הינקות... נסבו ביום רע שלו טוב יותר מהרבה מותחנים אחרים. מי שאהב את איש השלג אין ספק שיהנה מלב משוריין. לצערי, את הספר הטוב ביותר שלו בעיניי, הפנטום, קראתי מזמן שלא לפי הסדר, לכן נהנתי הפעם קצת פחות. הארי של פנטום בהחלט מוזמן לקום בלילה לתינוקנו הוירטואלי...”

“אמא שלי אוהבת לבשל, בדרך כלל היא גם מצליחה. למעשה, ב 99% מהפעמים התבשילים שלה יוצאים תאווה לחיך ולעין, שתהיה בריאה, אמן. אבל לפעמים, ככה בקטנה - הוא מפקששת, והתבשיל המבעבע על הקדירה יוצא ככה ככה. מה עושה אימי במקרים כאלו? כמו כל יידישע מאמע טובה: מוסיפה מלח. ועוד מלח. ועוד סוכר, ועוד שום, ועוד זעתר, וכף סוכר כי יש יותר מידי מלח, ועוד קצת מלח כי יש יותר מידי סוכר, ועוד טיפה אבקת בצל, ובסוף כפית אבקת מרק בטעם עוף. בסופו של דבר התבשיל יוצא אכיל בסך הכל, אבל הטעם שלו לא מובחן. לא חמוץ ולא חריף, לא מתוק ולא מלוח. מין משהו לא מוגדר שנוצר כתוצאה מהרצון לאזן משהו באמצעות עומס שלא מוביל לשום מקום. בדיוק כמו הספר הזה.”

“כמו אלבום חדש של הרולינג סטונס (או בוב דילן או ג'וני מיטשל או ברי סחרוף) שבו אתה יודע מה אתה הולך לשמוע אבל גם יודע שהאלבום לא יגיע לאותן פסגות יצירה מלפני כמה עשורים... כך גם הספר השמיני של יו נסבו בסדרת הארי הולה. ראיתי שהספר שיצא לפני למעלה מחצי שנה זכה רק לביקורת קצרצרה אחת והיות שהפעם האחרונה שכתבתי ביקורת בסימניה הייתה לפני כשנה אז הנה שני הפני שלי לספר השמיני בכיכובו של הארי הולה – Panserhjerte שבאנגלית נקרא The Leopard ובעברית זכה לשם הבומבסטי "לב משוריין" (ולעטיפה מכוערת במיוחד): הארי הולה המותש והחבול מפרשת איש השלג (בספר השביעי) יוצא שוב ללכוד רוצח סדרתי ששיטות הרצח הסדיסטיות שלו עולות אפילו על אלו של איש השלג. כרגיל בספרי הסדרה מצוותת להארי חוקרת אטרקטיבית, יש לו בעיות עם הממונים עליו ועם עצמו, הוא מצליח להיחלץ מכל מיני אסונות בשן ועין ובסוף גם מוצא את הרוצח/ים. ברקע ישנם מאבקים פוליטיים בין גופי משטרה הגולשים לכיפוף החוק שבהם הארי מעורב בעל כורחו ואם זה לא מספיק אז הסופר גם מוסיף את ההתמודדות הנפשית של הארי עם הגסיסה של אביו. לדעתי, כמותחן הספר עולה על 99.9% מהמותחנים שיצאו בשנים האחרונות... אבל כ"מותחן של יו נסבו" הספר פחות טוב מטרילוגיית אוסלו (אדום החזה, נמסיס וכוכב השטן). הספר ארוך מדי (620 ע') עם יותר מדי פילרים (בשביל מה צריך את כל תאור חייו הארוך של צוללן כשניתן היה להסתפק בפיסקה אחת בה הוא מוצא את הגוויה) ויש בעלילה יותר מדי חלקים מופרכים המזכירים קומיקס עם איזשהו סופר-הירו (כמו כל מקרי הכמעט-מוות של הארי שהסיכוי הסטטיסטי להיחלץ מהם דומה לזה של פגיעת חלקים מתחנת החלל הסינית בבית מסוים בירושלים). לכשעצמי הרגשתי שאני קורא שוב את "איש השלג" בתוספת טוויסט מקורי בעלילה... די דומה להרגשה כשאתה רואה את הפרק ה-798 בסדרת הטלוויזיה "חוק וסדר". למרות כל הנ"ל זהו אחלה מותחן שכשנדמה לקורא שהעלילה מסתיימת היא בעצם מתחילה מחדש... והמלצה: בדומה לטרילוגיית אוסלו יש ב"לב משוריין" הרבה מאד הקשרים ל"איש השלג" שאותו כדאי לקרוא קודם, אחרת חלקים שלמים בעלילה יהיו פחות מובנים.”