אחרי שגיליתי שמוציאים סרט מבוסס על הספרים, החלטתי שראוי שאני אחלוק את דעתי, ואהבתי, לסדרת הספרים הזאת שקראתי כנערה מתבגרת.
תקציר:
"את לא מבינה, אִימָה?" אמרה אווה...
"תסתכלי על הילדה ועל ההורה שלה.
תסתכלי על הרובוט שלהם.
את רואה כמה כולם מאושרים?"
אווה תשע מעולם לא ראתה שמש אמיתית, מעולם לא היתה בחוץ. למעשה, היא מעולם לא ראתה יצור חי בכל שתים-עשרה שנות חייה.
הכול משתנה כאשר צייד רצחני הורס את ביתה התת-קרקעי ושולח אותה למסע הישרדות להצלת חייה. היא רוצה נואשות למצוא מישהו כמוה, ויש רמז אחד שנותן לה תקווה: תמונה מתפוררת של ילדה, רובוט ויצור אנושי, עם המילה וונדלה שעדיין אפשר לראות."
נתחיל בזה שהתקציר לא עשה חסד עם הספר. עם תקציר כזה לא הייתי נוגעת בספר אם לא הייתי רואה את הכריכה. בחיי שזה תקציר משעמם עד מוות. לא היה שום דבר שמושך את העין. ואם הכריכה לא היה סגנונית ויפה, וגרוע מזה, אם היא הייתה מכוערת, כנראה לא הייתי מרימה את הספר. (מצד אחד, הוא כן מסביר על הספר בקצרה בלי לתת יותר מידי ספויילרים, אבל מצד שני, התקציר לבד משעמם עד מוות ולא מושך את העין בכלל, או שאני מתסתכלת על זה בעין ביקורתית ובוגרת. זה ספר לנוער צעיר לפני הכול, אז אולי הוא מתאים את עצמו כדי לא להיות מסובך יתר על המידה. אם כי גם בתור נערה התקציר לא עניין אותי ¯\_(ツ)_/¯).
הסיפור מדבר על אווה תשע, נערה שחיה בתוך מקלט קטן מתחת לאדמה. היא מעולם לא פגשה שום יצור חי. אפילו לא את העשים הקטנים האלה שנכנסים דרך כל סדק קטנטן לחיפוש אחר אור (שמתם לב למה שעשיתי שם? כי זה כמו השם של הספר?.... לא משנה) ואפילו לא אדם אחר, מבני מינה. החברה היחידה שלה היא אימה (ראשי תיבות של משהו, לא זוכרת מה בדיוק), רובוטית שמשמשת כמו אם ומטפלת באווה תשע מאז שהיא עובר.
כבר מהעמודים הראשונים רואים את התסכול של אווה על אימה, היא רוצה לפגוש בני אדם אחרים, היא רוצה לראות את העולם שעל פני האדמה. היא מרגישה ולכודה (לירטלי. היא גרה במקלט. דמיינו לגור במרתף כל החיים, הייתי מאבדת את זה).
הנחמה היחידה של אווה האומללה היא תמונה מתפוררת של ילדה, הורה ורובוט, כולם מחייכים למצלמה. אווה רוצה להיות מאושרת ולמצוא בני אדם אחרים. התמונה הזאת היא הקמע שלה. הוונדלה שלה. ההוכחה שלה שבני אדם אמיתיים והיא תוכל בעתיד לפגוש את בני מינה ולהיות מאושרת.
אווה היא ילדה, רק בת 12. והיא מתנהגת ככה. אווה לא מתנהגת כמו ילדה שקטה וסבלנית. היא לא בוגרת לגילה או מתנהגת בצורה אחראית יתר על מידה ובאופן מלחיץ. היא לא פולטת דברי חוכמה משום מקום, ולא מתנהגת באופן קר וממוחשב. היא כועסת וזועמת, היא חסרת אחריות, חסרת ידע על העולם והיא רוצה לראות את העולם. עכשיו.
אהבתי מאוד את האלמנט הזה. לא מנסים לבגר אותה. היא נערה מתבגרת והיא מתנהגת כמו אחת. בהרבה סיפורים דמויות מתנהגות בצורה שונה לגמרי מהגיל האמיתי שלהן. נערה בת 16 שמתנהגת כמו ילדה בת 9 או ילדה שאמורה להיות בת 14, מפליצה פניני חוכמה של קשיש לומד מלחמות. כיאלו בגיל 13-14 עוד חשבתי שלנשנש צוף של פרח זה רעיון טוב ולגיטימי. זה לא אמין והורס את הדמות. זאת לא הסיטואציה בספר הזה. היא מתבגרת ולומדת מניסיון לאורך הספר, היא מתפתחת באיטיות ולא מושלמת מעמוד הראשון.
אבל אימה לא מסכימה. כדי שאווה תוכל לצאת לעולם האמיתי, היא צריכה שהיא תהיה מוכנה להתמודד איתו, ואווה לא מוכנה עדיין, וזה מתסכל אותה.
טוב, עד שאיזה יצור רצחני פורץ לה למקלט ומנסה להרוג אותה, מה שמכריח אותה להימלט על חייה. תענוג.
בטח עולות לכם השאלות: למה אימה לא מסכימה לאווה לצאת לעולם מעל האדמה? למה מלכתחילה היא גרה במקלט עם רובוטית, ולא עם ההורים שלה? מה יש בעולם למעלה שמצריך הכנה מלאה?
דבר ראשון, קבלו צל''ש על כל השאלות היפות ועל השתתפות. דבר שני, זאת בדיוק התעלומה שאנחנו מנסים להבין. ולא רק הקוראים אבל גם אווה בעצמה.
אבל שאווה יוצאת לעולם למעלה, מעבר לפיר האוורור, אל האור שמעל האדמה, היא מגלה שהעולם למעלה שונה לגמרי ממה שאימה לימדה אותה. שונה כל כך שהוא כבר לא כדור הארץ שאנחנו מכירים.
למעשה, במקום בני אדם אווה פוגשת חיייזר כחול. העצים לא תקועים לאדמה, הם זזים ואוכלים ציפורים. והשאלות רק מתרבות.
ועכשיו אווה צריכה לסרוק את העולם שמעל האדמה בחיפוש אחרי בני מינה על פני עולם מוזר מלא בחייזרים וצורות חיים משונות.
שסיירתי לי בספרייה, אי שם בתקופה שחשבתי שלאוכל עלי כותרת של פרח היביסקוס זה רעיון מצוין. הדבר הראשון שמשך את העין הנערית שלי הייתה הכריכה. ספציפית הציורים היפים שהופיעו כל פרק.
בזמן שהכתיבה עצמה קלה ופשוטה הציורים הם אלה שיוצרים את האווירה. הסגנון איור המיוחד של הסופר/מאייר, והאופן שבו הוא מצייר את העולם המשונה והיצורים שלו, יוצר קסם שמסובך מידי לכתוב ולתאר בספר ליעד הקהל הצעיר. הציורים מחפים ומשלימים את סגנון הכתיבה הפשוט.
בזמן שקראתי את הספר, בתקופה שעוד יכולת הקריאה שלי עוד לא הייתה מחודדת לגמרי בגלל בעיות קריאה קשות, הכתיבה הקלילה והפשוטה לא הפחידה אותי ואיפשרה לי לקרוא בקלות ובאופן חלק, בזמן שהאיורים הנפלאים יצרו בראש שלי את האווירה. ובתור מישהי שאוהבת לצייר, הציורים השפיעו עליי ואהבה שלי לציור בכללי.
גם אז וגם עכשיו יש לי אהבה אובססיבית לבניית עולם ועיצובו. אם הייתי מקבלת ספר עב כרס שכל כולו מראה את תהליך יצירה הדמויות ועולם הייתי קופצת באושר. אם הייתי מקבלת ספר שכולו מראה את האנטומיה של היצורים המשונים, את הצבעים, חיות, עצים, תרבויות, בגדים, משמעותיות וטקסים והייתי מתחתנת באושר עם הספר.
יש משהו כל כך מהפנט באופן שבו אייר הסופר את העולם שהוא בנה. זה משך אותי במהירות לספר.
במשך הספר, אנחנו חוקרים אם אווה וחבריה את רחבי בעולם המשונה. אווה פוגשת את הדיירים של העולם, את התרבויות שלהם ובסוף גם את המוצא שלהם ושל אווה. תעלומות שונות נפתרות והספר מזכה אותנו בתשובות לשאלות באופן מעניין בזמן שאנחנו מסיירים עם אווה. הוא גם מדבר על נושאים יחסית כבדים. כמו אבדון של אהובים, חמלה וכבוד כלפי שונים. גם על דברים כמו שלטון, תאוות בצע ורשעות.
זה ספר נהדר. מומלץ מאוד לנוער צעיר. הוא קליל אבל מעניין, עם איורים נהדרים ובניית העולם מהפנטת.
נ.ב: 1. הביקורת מתייחסת גם לספר הראשון והשני. (לא תרגמו את הספר השלישי לעברית, קחו בחשבון. אם זאת עדיין ממליצה לקרוא את הספרים שכן תרגמו.)
2. אני מסרבת בתוקף לראות את הסרט. ראיתי אולי שלוש שניות מטריילר וחטפתי שבץ מוחי. מה הם עשו לאווה המסכנה שלי? למה עולם נראה ככה? זה נראה כמו סרטון חופר של קוקו מלון, שמדקל שעה את אותה מילה מעצבנת באנגלית עם תינוקות עם מעט מאוד שיער ועיניים ריקניות, בזמן שרקע רואים חדי קרן שמנמנים מחרבנים גלידה בצבעי ניאון, במקום העולם שהסופר/ מאייר צייר כל כך יפה בספרים שלו. אוי ואבוי, אני מוותרת למען הבריאות הנפשית שלי.
3. פרח היבסקוק הוא למעשה אכיל! גיליתי לאחרונה. הלם! טוב אולי לאכול אותו באופן רנדומלי מאיזה שיח רנדומלי בצד הדרך אולי זה לא רעיון טוב, אבל עדיין הוא אכיל, אז לא מתתי. 1-0 לכוס תה הקטנה.
31/1/26
![ענבי זעם [1988]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers0/2201.jpg)
